HLF Trail in Iceland Part 1 - מסלול משולב באיסלנד חלק א׳

לאחר שנים לא מעטות בעבודתי באינטל, החלטתי לקחת את חופשת הסבטיקל בקיץ 2023 והמטרה היתה להוציא לפועל טיול מורחב - כזה שלא אוכל לקחת בשגרה.

בחירת היעד לא הייתה קלה. ידעתי שאני רוצה לטוס למדינה סקנדינבית והתלבטתי רבות בין נרווגיה, שבדיה ואיסלנד. שלושת המדינות מציעות מסלולים מרהיבים! בסוף, מה שעזר לי להכריע היא העובדה שחברת Iceland Air הציעה בתקופת הקיץ טיסות ישירות - דבר שפישט את הלוגיסטיקה בהגעה אל היעד ואיפשר לי לבלות יותר זמן ״נטו״ בטיול.

אחד ההבדלים העיקריים בין המסלול שבחרנו לאלו שעשינו עד כה הוא העניין הלוגיסטי על המסלול. על מנת לאפשר גמישות ולא להיות כבולים לתאריכים מאוד ספציפיים, וויתרנו על הזמנת בקתות והחלטנו לבסס את המסלול על לינה באוהלים.

בשונה מבקתות אחרות באירופה, הבקתות באיסלנד הרבה יותר בסיסיות, ברובן אין מסעדה כלומר השהות היא על בסיס אוכל אישי, הלינה מבוססת על חדרי דורמס (לפעמים עשרות מזרונים פרוסים על הרצפה) ובעצם לינה בצורה הזאת חוסכת אך ורק את משקל האוהל.

כבר בחודש ינואר הזמנו כרטיסי טיסה וכהרגלי, הכל תוכנן מראש מבעוד מועד לפרטי פרטים.

על המסלול

המסלול שעשינו מורכב מארבעה מסלולים שונים כאשר סופו של כל אחד הוא התחלה של אחר. בנוסף למסלולים אלו עשינו ״על הדרך״ כל מיני שבילי צד ונקודות עניין.

השמות האיסלנדיים בלתי אפשריים להגייה אבל אם בכל זאת מעניין אתכם אז שמות המסלולים שחיברנו הם:

• Hellismannaleið
• Laugavegur
• Thorsmork Þórsgata Volcano Trail
• Fimmvorthuhals

חיבור כל השבילים האלו מסתכם למסלול באורך של 180-160 ק״מ.

אלו המדדים שנמדדו אצלנו לפי ה-Garmin

בתכנון המקורי, לא חשבנו לעשות מסלולים נוספים אך התמזל מזלנו וכשבועיים לפני ההגעה לאיסלנד הר הגעש "Litli Hrutur" התפרץ ובשביל לצפות במחזה התווסף לנו מסלול יומי של 18.5 ק״מ לערך.

התכנון שלנו

המסלולים הרשמיים מורכבים מ-9 ימי הליכה (3 למסלול הראשון, 3 לשני, 1 ליום ב-Thorsmork ו-2 למסלול השלישי). אנחנו עשינו אותו בשבעה והקדשנו יום נוסף למסלול בהר הגעש. אם נחבר הכל יצא שעשינו 8 ימי הליכה.

יום	מקטע	מרחק (ק״מ)	טיפוס (מטרים)	ירידה (מטרים)	זמן (שעות)
1	Litli Hrutur Volcano	18.3	469	469	6:30
2	Hellismannaleið - Part 1	17.6	537	416	5:43
3	Hellismannaleið - Part 2	21.6	729	414	7:41
4	Hellismannaleið - Part 3	17.3	681	674	6:00
5	Laugavegur - Part 1	24.9	1,296	1,346	9:31
6	Laugavegur - Part 2	33.2	844	1,191	9:55
7	Thorsmork Þórsgata Volcano Trail	16	876	841	6:04
8	Fimmvorthuhals	25	1,169	1,386	8:16

יום 1 (24/07/23) - הגעה איסלנד

הזמן לפני הטיסה היה מורט עצבים, בדיוק התחוללה סערה גדולה במדינה על חקיקת ״עילת הסבירות״ ועלו דיבורים ואיומים מצד ההסתדרות להשבית את כלל המשק באם המשבר לא ייפתר. כמו כן, חששנו גם מחסימות כבישים שהפכו לדבר שבשגרה בתקופה המטורפת הזאת.

לשמחתנו לא הייתה שביתה וההגעה לנתב״ג עברה חלק. קצת קניות בדיוטי, אכלנו פיצה ועלינו למטוס. זו היתה טיסה ישירה עם חברת Iceland Air. טיסה יקרה ביחס לחלופות הקונקשן אך המטוס היה מרווח ושעות הטיסה היו מצוינות.

נחתנו ברייקיאוויק בשעה 15:35. חטפנו שוק קל מהשדה שלהם - הרגיש מיושן, מפוצץ עד אפס מקום, בצידי מסדרונות ההליכה תורים אין סופיים של אנשים שמחכים לעלות לטיסות וההליכה ממקום הנחיתה למסוע של המזוודות לקחה כ-15 דק׳. בדרכנו אל המזוודות נדרשנו לעבור בידוק ביטחוני מלא הכולל שיקוף לכבודה - כאילו אנו עולים לטיסה. כשהגיעו המזוודות הרגשנו הקלה שכן התכנון הלוגיסטי לטיול היה אדיר והיה לנו לא מעט ציוד מטיילים שלא ניתן להשיג בכל מקום עליו הסתמכנו למסלול. היציאה מהשדה היתה מתישה.

מול אחת הכניסות לשדה עמדה תחנת ההסעה של ה-FlyBus - האוטובוס היוצא לכיוון מרכז העיר. הנסיעה ארכה כ-45 דק׳ והביאה אותנו לסוג של ״תחנה מרכזית״ בשם BSI. משם לקחנו מיניבוס נוסף שהוריד אותנו ב-״תחנה מספר 1״ שממוקמת בבניין העירייה של רייקיאוויק. בדרכנו למלון, נתקלנו בסניף של Icewear שזו ספק חנות מטיילים ספק חנות אופנה. על סמך הנסיון מהטרק של Berlin High Trail ששם נגמר לנו בלון הגז ביום החמישי, רכשנו את בלון הגז הכי גדול שהיה בחנות (460 גרם). במסלול הנוכחי לגזייה יש חשיבות גדולה שכן אנו מסתמכים עליה לארוחות בוקר וערב ולא רצינו להסתכן שבאמצע ייגמר לנו הגז.

מתחנת העירייה גוגל הראה לנו 3 דק׳ הליכה אל המלון ובאמת הגענו לאזור תוך 3 דק׳ אך לא הצלחנו למצוא את הבניין. בבוקינג צוות המלון שלח לנו תמונות שמהם היינו אמורים להסיק היכן להיכנס. לאחר 15 דק׳ של חיפושים, מצאנו דלת לבנה עם שלט קטנטן עליו היה רשום Heart House Guesthouse וזה המקום שחיפשנו. מהשם אפשר להבין שזה בעצם זה לא בדיוק מלון אלא Guesthouse קטן שמספק חדרים פרטיים עם חדר רחצה פרטי במחירים שפויים (לא עניין של מה בכך בעיר).

החדר היה נראה מרווח ומאובזר אך ניכר היה שהתחזוקה של המקום לא מושלמת ובמקביל לאבזור העשיר של החדר, היו דברים בסיסיים כמו סבון שהיו חסרים. בסה״כ החדר שימש אותנו נטו ללינה ומנוחה אז היינו מרוצים עם מה שקיבלנו.

אחד הדברים שלמדתי באיסלנד הוא שהם מחממים את המגורים שלהם בעזרת מים גיאותרמיים. יש להם מים כאלה בשפע וזה פתרון חימום מאוד זול - מעל ל-80% ממשקי הבית באיסלנד משתמשים בפתרון הזה. הדבר המוזר הוא שמהמקלחת יוצאים מים עם ריח חזק של גופרית. בהתחלה הרגשתי מלוכלך אחרי המקלחות אך אחרי זמן קצר מתרגלים לזה.

את שעות הערב בילינו בטיולים במרכז העיר אשר די קטן. בין היתר הלכנו לראות את הכנסיה הכי מצולמת באיסלנד Hallgrímskirkja ואת ה-Rainbow street.

את היום סיימנו במסעדה תאילנדית מצוינת בשם Krua Thai שהגישה מנות גדולות, טעימות מאוד ובמחיר סביר. מצאנו את עצמנו חוזרים לשם מספר פעמים במהלך הטיול - ללא ספק המסעדה שהכי נהנו בה באיסלנד.

השעון של איסלנד מאחר ב-3 שעות את שעון ישראל כלומר שאצלנו במסעדה היה 21:00, בישראל היה כבר חצות. היינו גמורים מהיום הארוך וחזרנו לחדר לסדר תיק ליום המחר.

לפני שינה ווידאנו שהר הגעש עדיין פעיל ושמזג האוויר מאפשר ביקור בו. המסלולים של הר הגעש נסגרו ונפתחו לסירוגין בהתאם למזג האוויר וכיוון הרוחות. כאשר הרוחות הסיטו גזים רעילים לכיוון שבילי ההליכה, השלטונות לא איפשרו גישה למסלול. לשמחתנו מזג האוויר היה בעדנו ויכלנו להמשיך עם התכנון המקורי.

יום 2 (25/07/23) - הר הגעש - Litli Hrutur Volcano

הר הגעש Litli Hrutur ממוקם בחצי האי רייקנס במרחק של כשעה נסיעה מרייקיאוויק. ההגעה לשם לא אפשרית בתחבורה ציבורית. לשכור רכב ליום אחד היה מאוד יקר ולכן, בלית ברירה, הזמנו סיור מאורגן שיוצא מהעיר רייקיאוויק. לשמחתנו מספר ימים לפני הגעתנו מצאנו חברה אשר מציעה הסעות בלבד וביטלנו את הסיור המאורגן. במייל אישור של הזמנת ההסעה נאמר לנו להגיע לתחנת אוטובוס ״מספר 6״ ב-8:00. קמנו בבוקר מוקדם, עברנו בבית קפה מאוד נחמד בשם Baka Baka, קנינו 2 קוראסונים לכל אחד כארוחת בוקר ומשם המשכנו לבית קפה נוסף בשם Braud & Co לקנות לחמניות טריות עבור ארוחת הצהריים.

הגענו ב-7:55 לתחנת האוטובוס וראינו שם עשרות אנשים במקום. בכל כמה דק׳ הגיע מיניבוס ממנו ירד הנהג והתחיל להקריא שמות. דבר אשר חירפן אותי בהתנהלות של האיסלנדים היא שהם לא יורדים וקודם כל מצהירים על איזה סיור מדובר אלא רק מקריאים שמות. זה גורם לכל האנשים שממתינים לכל הסיורים שם לעמוד בתור ולחכות שיקראו בשמם כאשר רוב הסיכויים שלא מדובר על הסיור שלהם.

הגיעה השעה 8:30, מספר האנשים בתחנה ירד משמעותית וההסעה שלנו טרם הגיעה. התחלנו לחשוש אבל החלטנו להמתין עד 9:00 ולחשוב מה עושים במידה ולא תגיע הסעה.

בשעה 8:45, באיחור לא אופנתי הגיע אוטובוס גדול עליו היה רשום Volcano Bus והבנו שסופסוף הגיע תורנו.

האוטובוס עוצר ב-2 תחנות שונות בסמוך להר הגעש: ״חניון 1״ ו-״חניון 2״. מכל חניון יוצאים מסלולים שונים. מהחניון הראשון יש נקודת תצפית אחת גבוהה מאוד ורחוקה מהר הגעש אך היתרון שלו הוא שההליכה יחסית קצרה (1-2 ק״מ). מהחניון השני יש את המסלול הארוך שמגיע הכי קרוב להר הגעש אך זה מגיע במחיר של 9 ק״מ הליכה לכיוון - מסיבה זאת הרבה אנשים מחליטים ללכת לתצפית הקלה יותר.

אצלנו לא הייתה שאלה, ירדנו בחניון 2 והתחלנו לצעוד עם עוד כמה עשרות אנשים לכיוון הר הגעש.

ההליכה הייתה במעין מדבר כהה עם תוואי שטח חולי שרובו מכוסה באפר וולקני מהתפרצויות עבר. בקילומטרים הראשונים לא ראינו אפילו עשן אבל ריח השריפה היה מורגש באוויר. לאחר כשעה וחצי הליכה, ראינו באופק פיצול דרכים - חלק מהאנשים המשיכו ישר וחלק פנו שמאלה לגבעה. כשהתקרבנו לצומת ראינו שהפניה שמאלה מובילה לתצפית והחלטנו ללכת לראות במה מדובר. העליה הייתה קצרה אך די תלולה וכשהגענו לשיא הגובה נחשף בפנינו בפעם הראשונה הר הגעש באופק וממנו נשפכה כמות לבה גדולה לכיוון העמק כולל תחת נקודת התצפית שלנו. הגענו כשבועיים לאחר תחילת ההתפרצות, ככל שעובר הזמן הלבה פחות ופחות בולטת שכן לאחר שהשכבה העליונה מתקשה ומתקררת באופן יחסי, הלבה הבאה ממשיכה לזרום מתחתיה ולכן חלק גדול מהשטח היה מכוסה בשכבות של לבה שחורה.

בין שכבות הלבה השחורה וה-״ישנה״ היה ניתן לראות לבה ״טרייה״ ואדומה ובחלק מהמקומות היו צבעים זרחניים צהובים וירוקים. התלהבנו מהמראה והבחנו שמהתצפית ישנו מסלול לא רשמי שעולה על הר גבוה ונמתח במקביל למסלול הרשמי (המסלול שנמצא בהמשך הצומת ממנה הלכנו לנקודת התצפית).

הטיפוס להר היה די קשוח, שיפוע מאוד תלול ולא קצר אך התברר כמשתלם במיוחד. לטעמי התצפית הטובה ביותר שקיבלנו באותו היום הייתה מראש ההר הזה. אומנם המרחק שלה היה גדול מהר הגעש אך מהתצפית קיבלנו תצוגה פנורמית על כל האזור אשר עזרה לנו להבין את כמויות הלבה העצומות שנשפכו מההתפרצות. באופק ראו את הר הגעש משפיץ לבה וחלקים גדולים מאוד מהאזור מכוסים בלבה שהתקשתה.

שימו לב שאפילו חלק משבילי ההליכה הרשמיים הוצפו בלבה והשלטונות יצרו מעקפים שיאפשרו למטיילים לצפות בתופעה המרהיבה.

לאחר הפסקה ממושכת על ההר, נשנשנו חטיף Warrior Crunch וירדנו למטה בחזרה לשביל הרשמי. ככל שהתקרבנו ללוע, ריחות השריפה התחזקו ובשלב מסוים שמנו לב שכל הקרקע מסביבנו שחורה מעשב שנשרף ממש לאחרונה. המשכנו ללכת אל כיוון הלוע כשעה נוספת והגענו לנקודת התצפית הקרובה ביותר להר אשר ממנה ניתן לרדת ממש עד הלבה. במרחק הזה, היה ניתן להרגיש בעוצמה של הטבע, הלוע של ההר פתאום נראתה ענקית, בכל פעם שהתפרצה לבה החוצה זה היה מלווה ברעש של מעין פיצוץ עמום וכמות האדים שעלתה מכל האזור הייתה מטורפת. כשהלכנו עד ללבה, בקושי היה ניתן לראות את הלוע, האדים הרבים שיצאו מהחום עיוותו לגמרי את האוויר.

קשה לתאר את עוצמת החום שנפלטת מהלבה, כשעומדים 2-3 מטרים ממנה ממש מרגישים חום עז, ברמה שקשה להישאר במרחק כזה יותר מכמה שניות. המראה של הלבה מהפנט, רואים אותה נוזלת וזורמת, שילוב של לבה קשה שחורה עם לבה טרייה בצבע כתום בוהק. אין ספק שזכינו לצפות בתופעה של ״פעם בחיים״.

לאחר דק׳ ארוכות שעמדנו באזור הלבה, החלטנו לעלות חזרה לנקודת התצפית ולהיזרק שם על העשב בשביל לנוח ולנצל את הזמן הפנוי שנותר לנו בצפייה על הלוע. אכלנו את הסנדוויצ׳ים שהכנו בבוקר והסתלבטנו כחצי שעה באזור. הגיעה כמעט השעה 15:00 והתחלנו בהתקדמות חזרה לנקודת האיסוף של האוטובוס. היו לפנינו 9 ק״מ הליכה ולא רצינו להסתכן בפספוס האוטובוס של שעה 17:00 אחרת היינו צריכים להתקע באזור עד השעה 20:00. מזג האוויר במשך כל היום היה מדהים, היו רוחות לא חזקות אך בדיוק בכיוון הנכון שדאגו שכל העשן והגזים שיוצאים מהלוע יעופו הרחק משבילי ההליכה. באזור 16:30 הגענו לנקודת האיסוף וישבנו שם על כמה משטחים ליד אמריקאי שגר בסמוך לבית של ״וולטר וייט״ מ-Breaking Bad. הוא מנהל בית ספר שיצא לחופש של 8 שבועות במדינות סקנדינביה וסיום הטיול שלו היה באיסלנד. הגיעה שעת האיסוף של האוטובוס ובדיוק כמו בבוקר, האוטובוס לא הגיע. עברו 15 דק׳, ו-30 דק׳ ושוב מצאנו את עצמנו עם אותו חשש שידפקו לנו ברז. גם הפעם האוטובוס איחר ב-40 דק׳ שזה היה די מעצבן אך שמחנו לדעת שיש לנו דרך מסודרת לחזור לעיר.

האוטובוס נסע בחזרה לרייקיאוויק מדרך אחרת הרבה יותר נופית ומרשימה מזו שהגענו דרכה, לאורך קטע גדול ראינו אגמים מרשימים עם חופים שחורים לאורכם. לאחר כמה ימים באיסלנד הבנתי שיש מלא חופים שחורים במדינה ושאין טעם ללכת לסיורים שמטרתם להראות לך ״חוף שחור״.

כשהגענו לעיר, החלטנו להתקלח ולסדר תיקים לטרק. ביום לפני, בקושי היה לנו כוח לסדר תיקי יום קטנים להר הגעש וידענו שלמסלול הארוך אסור לנו לחפף, כל דבר שנשכח יכול לעלות לנו במקרה הטוב בנוחות. סידור התיקים ארך זמן רב, לא הערכנו בארץ איזה נפח משמעותי יש לכל האוכל שלקחנו. אחרי הכל, אדם בוגר צורך לא מעט אוכל בשבוע שלם, במיוחד בשבוע עצים.

בקושי הצלחנו לסגור את התיקים עם כל הציוד, חלק מהדברים שמנו בתאי הצד והחלפנו אחד עם השני ציוד בשביל לראות איך הכל יכנס אל התיקים בצורה מיטבית תוך איזון יחסי של המשקל. כל תיק שקל כ-16 קילו, קצת יותר ממה שתיכננו לקחת אך חלק גדול מכך הוא ״באשמת״ ציוד הצילום שבו לא חסכנו - לא מצטער על בחירה זאת.

עם סיום ההתארגנויות הלכנו לטייל קצת בעיר וסגרנו את היום שוב במסעדה התאילנדית עם שתי מנות אורז מוקפץ ענקיות בתוספת חתיכות כבש איסלנדי.

סיכום יום:

יום 3 (26/07/23) - יום הטרק הראשון - Hellismannaleið - Part 1

קמים מוקדם בבוקר, ההסעה לכיוון המסלול אמורה לצאת ב 07:30. לאחר האיחורים של יום קודם היינו פסימיים שנצא בזמן הזה אך כמובן שלא התכוונו לאחר ולהסתכן בפספוס של האוטובוס.

יצאנו מוקדם לקנות קוראסונים ב-Baka Baka - טרפנו אחד במקום ואת השני שמרנו לנסיעה. חזרנו לחדר, לקחנו את התיקים והלכנו לתחנה ״מספר 1״ הקרובה למלון.

באופן מפתיע האוטובוס חיכה לנו בתחנה עוד לפני 07:30. כ-3 דק׳ לאחר שעלינו, האוטובוס החל בנסיעה. עקרונית האוטובוס שהזמנו מגיע ל-Landmannlauger שם רוב הנוסעים יורדים, השאר יורדים בתחנת אמצע ומשם ממשיכים ל-Thorsmork. האחוז הבודד שלא יורד בתחנות אלו, יורד בכפר (אם אפשר לקרוא כך לכמה מבנים באמצע שום מקום) בשם Riúpnavellir שזו נקודת ההתחלה של המסלול שלנו. לאחר כ-45 דק׳ נסיעה עצרנו ב-Hella להתרעננות.

מיד הבחנו באוטובוסים של Thorsmork שהם בעצם מעין משאיות שהוסבו לאוטובוס. אלו רכבים המותאמים לחציית נהרות הדרושה להגעה לחלק מהמקומות באיסלנד.

45 דק׳ נסיעה נוספות חולפות והנה הגענו ל-Riúpnavellir - אנחנו היינו השניים היחידים שירדנו בנקודה הזאת. לוקחים את התיקים מתא המטען של האוטובוס, מתארגנים לתחילת הליכה וכמובן עושים תמונה של תחילת המסלול.

את ההליכה התחלנו די מאוחר - בסביבות 11:00. לא היינו לחוצים מאחר והיום הראשון הוא יחסית לא ארוך (17 ק״מ) ועקרונית בתקופה הזאת יש אור באיסלנד 24 שעות ביממה. לפני תחילת ההליכה נכנסו לבקתה של הרנג׳ר המקומי לשאול אותו על מזג האוויר ואם יש מידע שחשוב לדעת - הרנג׳ר היה דיי ״בוק״ ולא נידב מידע מלבד זה שצפויות Calm Winds.

מזג האוויר היה מדהים, שמיים כחולים לגמרי והתחלנו את ההליכה באחלה קארמה. לאחר כחצי שעה נחשף בפנינו נהר ה-Ytri-Rangá שליווה אותנו בחלק גדול מהיום. הנוף סביבנו היה ירוק ללא עצים אבל ההליכה בליווי של רעש זרימת המים הייתה מהנה מאוד.

בכל הסיפורי דרך שקראתי על המסלול ציינו את כמות הברחשים המטורפת שיש בנקודת ההתחלה - המלצה הגורפת הייתה לקנות כיסוי רשת לפרצוף. רק לאחר חצי שעת הליכה נזכרתי בכך ותהיתי לעצמי למה אין כלל מעופפים באוויר - כמובן שלא התלוננתי על כך ובעצם הרשתות שקנינו נשארו סגורות באריזה לכל אורך המסלול.

לאחר מספר קילומטרים הגענו לגשר אשר הוביל אותנו לצד השני של הנהר. מנקודה זו הנוף השתנה דרסטית והפך למדברי יותר אך עדיין הלכנו לאורך הנהר והוא נחשף והוסתר מאיתנו לסירוגין.

ידעתי שביום ההליכה הראשון צפויה חציית נהר לא קטן, לפחות כך זה היה נראה מסרטונים ב-Youtube - מים עד הברכיים ורוחב נדיב. למרבה ההפתעה, כשהגענו לנקודת החציה, חשבנו שלא מדובר בנקודת החציה ה-״ראשית״ של היום. אומנם היה צריך לחלוץ נעליים אבל עומק המים היה קצת מעל כף הרגל והרוחב היה בלחץ שלושה מטרים. עלינו על נעלי הקמפינג, קשרנו את נעלי ההרים אחת לשניה, הושבנו אותן על הצוואר וביצענו את החציה. המים קפואים אך שיוצאים מהם מרגישים הרגשה טובה ומרעננת בכפות הרגליים.

עצרנו לנשנוש קל ונתנו לרגליים להתייבש בשמש הנעימה. ידענו שבקרוב ניפרד מהנהר ולא יהיו לנו מים עד הקמפ סייט ולכן פילטרנו מים מהנהר ומילאנו את הבקבוקים. איסלנד ידועה במים האיכותיים שלה, עקרונית, אפשר לשתות מכל הנהרות באזור אלא אם יש איסור ברור בשלט. מאחר ולאורך המסלול יש עשרות נקודות מים, מספיק להסתובב עם בקבוק של ליטר ולמלא אותו במהלך היום. אנחנו בכל מקרה בחרנו להשתמש בפילטר כי יש לא מעט בקר לאורך המסלול וצואה של בקר בקרבת מים יכולה לגרום לתופעות לא נעימות ואף לסיום מסלול.

לפני שנעלתי את נעל ימין שלי, שמתי לב לשלפוחית קטנה בעקב שלי - לא משהו מדאיג. שמתי עליה פלסטר של Compeed שמיועד לאצבעות וזו התבררה כטעות בהמשך הדרך.

המשכנו את ההליכה לאורך הנהר ובשלב מסוים הגענו אל Rangárbotnar Waterfall שזו נקודת חיבור רחבה בין שני נהרות ע״י מפל ברוחב עשרות מטרים - ללא ספק הנקודה הכי יפה לאורך היום.

עצרנו קצת להצטלם ושמענו קבוצת מטיילים רחוקה מצידו השני של הנהר על הכביש צועקת ומנופפת לנו לשלום. מהכביש התצפית הרבה פחות מרשימה שכן, ניתן לצפות במפלים רק מצידם.

המשכנו מספר קילומטרים ונפרדנו מהמפלים לטובת מדבר וולקני שחור ועצום. הקרקע הייתה חולית והרגשתי את הנעל משפשפת עוד ועוד את השלפוחית שלי. ההליכה בחלק זה לא הייתה מהנה במיוחד, היו רוחות מאוד חזקות נגד כיוון ההליכה שלנו. זה גם הקשה עלינו פיזית וגם לא איפשר לנו לדבר אחד עם השני. אחרי שעת הליכה לא קלה בה אנחנו נלחמים ברוח ללא הפסקה, מצאנו מעין מחסה מאחורי בולדר ענק והחלטנו לעצור בו לארוחת צהריים: טורטיה עם קבנוס. על אף שזה לא נשמע מגרה במיוחד, היינו רעבים והתענגנו על כל ביס.

החלטתי להוריד את הנעל ולראות מה מצב הרגל כי ככל שהתקדמנו הרגשתי שזה מציק לי יותר ויותר וברגע שהורדתי את הנעל הבנתי את הטעות שעשיתי קודם. מאחר והפלסטר ששמתי קטן ולא מיועד לעקב, השפשופים של הנעל גרמו לו לרדת למטה עם די הרבה עור מסביב לשלפוחית - מה שהפך להיות פצע פתוח.

לשמחתי היה לנו תיק עזרה ראשונה, חיטאתי את הפצע ביוד והפעם לא לקחתי סיכון, שמתי פד גאזה על השלפוחית ורצועות לקו פלאסט לכל אורך העקב. מדובר בלקו פלאסט איכותי מאוד שאני מכיר מהשירות הצבאי. ברגע שהיינו סובלים מפצעים או שפשופים במהלך האימונים, היינו מכסים את הפצעים עם אותו הלקו פלאסט ונשארים איתו עד סיום שבוע האימונים - גם כאן התכנון שלי היה זהה. הדבר הזה לא הולך לרדת ממני עד לסיום המסלול.

כבר בדק׳ הראשונות אל תוך ההליכה, הבנתי שה-״פתרון״ החדש לרגל שלי מוצלח מקודמו. אומנם הפצע קצת הציק אבל הרגשתי שהלקו פלאסט מונע חיכוך נוסף ובאמת בימים שלאחר מכן הרגשתי שיפור עד אשר זה הפסיק לכאוב כלל.

המשכנו ללכת כשעה וחצי, עדיין עם רוחות חזקות ומציקות ודי בפתאומיות, לאחר סיום טיפוס קטן נחשף לנו הקמפ סייט שלנו - Áfangagil. המחנה נחשף בהפתעה כי ציפינו ליום של 19 ק״מ ובשלב הזה היינו בערך בקילומטר ה 17.

כחצי קילומטר נוספים עברו והגענו למחנה. כשהורדנו את התיקים הכתפיים שלנו התפוצצו מכאב! הלכנו חצי יום עם 16 קילו על הגב ולא היינו מורגלים למשקל. ככל שעבר הזמן גם התחזקנו וגם עוד ועוד משקל ירד - כמעט שליש ממשקל התיק שלנו היה אוכל.

Áfangagil הוא מחנה קטנטן, חביב ושכוח אל עם תנאים בסיסיים ביותר. התמקמנו סמוך לבקתות ומצאנו נקודה נחמדה לאוהל. שמתי את המצלמה על החצובה ורציתי לצלם ב Timelapse את הקמת האוהל שלנו וכך עשיתי אבל באמצע הגיעה גברת נחמדה שבאה לקבל אותנו והרסה על הדרך את הצילום שלנו.

הגברת שאלה אותנו אם נרצה ללון בבקתה, וויתרנו ואמרנו לה שברגע שנקים את האוהל נבוא לשלם. העלות עבור שנינו הייתה 3,000 קרונות שזה בערך 42 ש״ח לאדם. בתמורה לעלות הזאת, אנו מקבלים קרקע נוחה, שירותים (לא כימיים), ברז וכיור - אחלה דיל מבחינתנו.

על אף שהיה לנו יום מדהים מבחינת מזג האוויר, היו רוחות ערות שהקפיאו אותנו, ישבנו בחוץ בשמש עם מעיל פוך וגרביים עבות.

את היום סגרנו עם ארוחת ערב של Beef Stroganoff שהייתה טעימה מאוד אך יחסית קטנה.

לאחר האוכל, למרות שלא היה מאוחר מספיק לשינה, נכנסנו לאוהל ושכבנו בשקי השינה החמימים. העברנו את הזמן בדיבורים עד השעה 21:30 והלכנו לישון - בחוץ מואר כמו 2 בצהריים בישראל.

סיכום יום:

יום 4 (27/07/23) - יום הטרק השני - Hellismannaleið - Part 2

קמנו באזור 5:30 לבוקר יפיפה וכחול כמו קודמו. נדמה שהרוחות קצת נרגעו אך הן עדיין מורגשות. באזור הקמפ ישנן קבוצות בקר הבוחנות אותנו בחשדנות. צחצחנו שיניים והכנו ארוחת בוקר - מנה גדושה של שיבולת שועל עם גרנולת שוקולד ואגוזים. זו הפעם הראשונה שניסינו את המנה הזאת ובגדול אפשר להגיד שלא היה לה טעם. השיבולת שועל ניטרלה לגמרי את המתיקות של השוקולד מהגרנולה. אומנם אכלנו ארוחות בוקר טובות יותר בחיינו אבל בזמן טרק לא מתפנקים - אלו קלוריות שאנו חייבים לצרוך ואכלנו עד הטיפה האחרונה. בכל יום לאכול את המנה הזאת הפך לקשה יותר ויותר אבל עמדנו במשימה בגבורה.

לאחר סיום האוכל קיפלנו את הציוד, זה לקח לא מעט זמן, ב-8:00 לערך יצאנו לדרך. חלפנו ליד שלט שהפנה לכיוון Landmannahellir עם סימון מרחק לידו של 22.5 ק״מ - מצפה לנו יום ארוך יותר מקודמו אך לא מהקשים במסלול.

הבוקר התחיל ישר בעליה לאחר לא יותר מ 100 מטרים של חימום - ביחד עם הקור האיסלנדי הורגש הקושי להיכנס לקצב. עם סיום העליה נחשף לנו מישור של מדבר אלפיני שחור ועצום אותו היינו צריכים לחצות. כל חצי היום הראשון היה מורכב ממישורים עצומים, כל אחד נראה שונה וגדול מהשני, בכל פעם היינו חוצים משטח, מסיימים בעליה מפנקת ואחריה מיד נחשף משטח נוסף. הנוף בחלק הזה של הטרק מרגיש מאוד בראשיתי.

המשכנו ללכת כשעתיים בתוואי דומה ועצרנו מאחורי בולדר גדול ל-Warriror Crunch. מצב הרוחות היה סביר ביחס לאתמול אבל עדיין הכו בנו רוחות מציקות ללא הפסקה. חלק מההגדרה שלנו למקום עצירה טוב היה ״מקום ללא רוח״. בזמן ההפסקה עמית דיבר על הנעליים החדשות שקנה עבור הטרק ושם לב שבסוליה של נעל ימין יש מעין קרע קטן וחלק מהסוליה מתנדנד. הוא הגיב בהפתעה מוחלטת שכן, הנעל נקנתה רק חצי שנה לפני. כשהסתכל על נעל שמאל ראה שאותו החלק בסוליה נקרע לגמרי ונפל איפשהו בדרך - בשלב הזה בכלל היה בשוק מוחלט. התגובה שלו מאוד הצחיקה אותי אבל זה היה די מבאס לראות את האיכות הירודה של הנעליים.

בהמשך ההליכה עמית קצת התקשה לעמוד בקצב, הוא ביקש שנעצור כדי שיוכל להכניס משהו לפה. לא בטוח מה קרה לו, אולי נפילת סוכר. הטענה שלו הייתה שהוא סובל מחוסר קלורי אבל זה לא היה נראה בכיוון מאחר ואנחנו פחות מ-24 שעות על המסלול וביום ההליכה הקודם ״טחנו״ לא מעט. אכלנו חטיף אנרגיה נוסף ופתחנו חבילה של Beef Jerky - זו הפעם הראשונה שטעמנו משהו כזה ושנינו הסכמנו שזה אחלה של נשנוש לפעילות גופנית.

לאחר חציה של 4 מישורים עצומים קינחנו בעליה די תלולה אשר בסופה נחשף לנו נוף מרענן ושונה מקודמיו. גם כאן הלכנו על משטח גדול אך רובו כוסה במעין עשב צהבהב, בקצהו היה הר בולט ושביל ההליכה שלו היה מהודק ונוח בהשוואה לקרקע החולית של המדבר.

עשינו עצירה נוספת וחיסלנו את השאריות של ה Beef Jerky - האמת שהגודל של החבילה הפתיע אותנו לרעה, נשנשנו ב-2 הפסקות לא הרבה והחבילה נגמרה.

כחצי שעה נוספת חולפת ובפעם הראשונה מהבוקר אנו נתקלים בנהר קטנטן בשם HelliskvisI - בניגוד לאתמול, המסלול עד כה היה יבש לחלוטין. עמית איכשהו הצליח לחצות ללא הורדת נעליים. אני התחלתי לחצות גם אבל במהרה הרגל שלי החלה להרגיש רטובה או שזה אולי תחושה של המים הקרים והחלטתי לא לקחת סיכון - הורדתי נעליים וחציתי. מסביב לנהר היה המון חול שחור, זה היה קצת מעצבן כי היה קשה לנקות את הרגליים מכל הגרגירים לפני החזרתן לנעלי ההליכה.

נחנו קצת במקום, מילאנו את הבקבוקים שלנו ממי הנהר והמשכנו לדרכנו. הנוף שוב השתנה למשהו שמעולם לא ראיתי. נראה שחצינו שדה גדול של לבה יבשה אשר כולה כוסתה במעין טחב לבן ונמוך. באחד הסיורים שעשינו בסוף הטיול, המדריך אמר שזה זן מיוחד של צמח שצומח על לבה ולוקח לו אלפי שנה להגיע למצב של כיסוי נרחב.

את השליש האחרון של היום בילינו בעליות תלולות וקצרות שהגיעו אחת אחרי השניה ללא הפסקה - בכל פעם שמסיימים הליכה מקבלים אתנחתא קלה בצורת מישור של כמה עשרות מטרים ואז טיפוס נוסף. לאחר זמן לא מבוטל שאנו צועדים באופן הזה, בסיום אחת העליות נחשף לנו אגם מרהיב במיוחד - אגם Herbjarnarfellsvatn. הבנו שאנחנו בסדר גמור מבחינת זמנים והחלטנו לעשות עצירה משמעותית - נישנשנו חטיף אנרגיה, צילמנו קצת אחד את השני וישבנו בזמן שהמצלמה ביצעה צילום Timelapse במשך חצי שעה.

משלב זה, ההליכה הפכה להיות קלילה יותר עד לסוף היום. הלכנו על שבילים נוחים ומגמת ההליכה הייתה ירידה. את הלינה היינו צפויים לעשות במחנה Landmannahellir אשר נמצא בעמק ירקרק עצום בגודלו. ראינו את המחנה באופק לפחות שני קילומטרים לפני שהגענו אליו. ליד המחנה היה מתחם מבנים נוסף ולא היינו בטוחים לאיזה מהם אנו צריכים ללכת אך שהתקרבנו אליהם הבנו שהמתחם השמאלי זאת בעצם חוות סוסים עם מספר צימרים אשר מוציאים ממנה סיורים מאורגנים לקבוצות.

הגענו למחנה והתלבטנו היכן לישון. היה מתחם לרכבים ומתחם מגודר לאוהלים ללא רכבים שם היו 2 שולחנות ישיבה. לאחר לבטים בחרנו במיקום הקרוב יותר לפסיליטיס (שירותים וכיורים) - בדיעבד זאת היתה טעות כי קרוב למקום שלנו היו מנגלים מקובעים לאדמה שזוג נשים החליטו להפעיל בסמוך לזמן השינה שלנו. הקמפ של Landmannahellir היה הקמפ שהכי אהבנו בכל המסלול - הוא יחסית היה בסיסי אך הקרקע שלו הייתה רכה ומאוד נוחה להקמת האוהל. כמו כן, לכל אחד היה את מקום הישיבה הפרטי שלו והיה ממש מהנה להעביר שם את שעות המנוחה שלנו.

כשהלכנו לשלם ב-Information ראינו שיש שקעי חשמל ועל אף שלא היינו זקוקים, תהינו אם שווה להטעין את המטען הנייד או מכשירים אחרים אבל אז הבנו שהם גובים 500 קרונות למכשיר וויתרנו. התעניינו גם באפשרויות שלנו לטייל ביום המחרת.

היו 3 דרכים אפשריות:

1. הקלה ביותר, ממשיכים ישר מהמחנה לאגם שנמצא אחריו ושם בעצם מתחברים למסלול שלנו
2. חוזרים מהמחנה קצת אחורה, מטפסים על גבעת Hellistiall ממנה ניתן להשקיף על האגם, יורדים אליו ומתחברים למסלול
3. עולים לגבעה גבוהה משמעותית בשם Lodmundar אבל הדרך אליה היא ללא מוצא כלומר צריכים לחזור בחזרה ולהתחבר למסלול

עמית ישר רצה ללכת על האופציה השלישית אבל לאחר שיחה עם הגברת מהמחנה הבנו שזו הליכה של 3 שעות הלוך חזור ובעצם רק בסיומה אנו אמורים להתחיל את יום ההליכה - לטעמי זה היה יותר מידי עמוס. בחרנו באופציה השניה ואכן הדרך על גבעת Hellistiall הייתה יפיפיה.

בערב אכלנו מנת Phad Thai חריפה שהייתה מאוד טעימה בביסים הראשונים אך לאחר אכילה ממושכת הרגישה מתובלת מידי.

כמו ביום הקודם, העברנו את הזמן באוהל עד השעה 21:30 והלכנו לישון עם חשש שאותן זוג נשים יעשו רעש או יגרמו לגיצים שעלולים לפגוע באוהל שלנו - לשמחתנו אף אחד מהדברים לא התממש וישנו מצוין.

מסכמים עוד יום פנטסטי:

יום 5 (28/07/23) - יום הטרק השלישי - Hellismannaleið - Part 3

בינתיים נראה שהמזל משחק לנו שכן, קמנו לעוד בוקר שמשי ובהיר - דבר הממש לא מובן מאליו באיסלנד. על אף מזג האוויר המצוין, הקור האיסלנדי מורגש היטב, בעיקר בבקרים ובערבים. מבדיקה ב-Garmin, הטמפ׳ הממוצעת במהלך היום הייתה סביב ה-11 מעלות.

מאחר ובחרנו באופציה של טיפוס על גבעת Hellistiall, חזרנו על עקבותינו כמה מאות מטרים ופנינו ימינה קצת לאחר חוות הסוסים - הפנייה הובילה לטיפוס די תלול שהביא אותנו מעל המחנה בו ישנו.

המשך הטיפוס הוביל אותנו על שלוחה ב-3/4 גובה מצידו השני של המחנה ולאחר כמה דק׳ הליכה, העמק של Landmannahellir הוסתר ע״י הפסגה. לאחר הטיפוס השביל הפך למישורי וקיבלנו אתנחתא נחמדה של כמה מאות מטרים בסופה הופיע שלט לכיוון Landmannlauger שהצביע לכיוון הירידה.

עם תחילת הירידה, נחשף לנו אגם Lodhmundarvatn היפיפה אשר המשך המסלול עובר בצידו. לטעמי יום ההליכה השלישי של מסלול ה-Hellismannaleið הוא המרשים ביותר מבין ימי ההליכה של המסלול - באזור המקטע השלישי ישנם 7 אגמים שונים וכולם נצפים מהדרך בשלב כלשהו ביום.

הנוף הרגיש הרבה יותר ירוק מזה המדברי בימים של לפני. הדרך התקרבה עוד ועוד לאגם עד שהפכה משביל רכבים רחב לסינגל צר ונחמד הנפרס לצד האגם. בסמוך לסינגל היו מליוני ברחשים מעצבנים שלא מאפשרים לעצור לדקה - ברגע שהיינו עוצרים לצלם הם היו מתיישבים עלינו, מה שהכריח אותנו לנוע ללא הפסקה (מזכיר קצת נוהל אדמה בוערת בצבא).

בהמשך הדרך האגם הסתיים והלכנו בעמק נחמד - מגמת עליה לכיוון מעברון הרים שיוצא מהעמק. הרוח כמעט ולא הייתה קיימת, השמש ליטפה ומזג האוויר היה פשוט תענוג. ישבנו על גבעונת קטנה אפילו בלי להוריד תיקים ואכלנו חטיף פרוטאין. לאחר מכן התחלנו את הטיפוס התלול שיוצא מהעמק ובסופו נחשפו משמאלנו עוד שני אגמים - לאגם הרחוק יותר היה חוף מזמין בקצהו ותהינו האם המסלול שלנו עובר בו (ספויילר, הוא לא).

עברנו את אזור האגמים ומשם הדרך הובילה אותנו בסמוך לערוץ עמוק ממנה ראינו באופק שביל עפר גדול ועליו חלפו רכבי הסעות רבים, יעד הנסיעה שלהם היה אותו היעד שלנו - מחנה Landmannlauger. מדובר כנראה בקמפ סייט הכי הומה באיסלנד. ממנו יוצאים למסלול הפופולרי Laugavegur ולמי שלא רוצה לעשות טרק מרובה ימים, יש מספר מסלולי יום מרהיבים היוצאים משם.

מרגע עזיבת הערוץ התחלנו עליה תלולה וארוכה - ללא ספק הקשה ביותר שהיתה לנו מתחילת המסלול. השיפוע היה אכזרי ומתמשך, אני חושב שהדופק שלי עלה לרמה של ריצה בזמן הטיפוס. כשהבטנו לאחור ראינו את אחד האגמים שעברנו הולך וקטן.

עם חציית מעבר ההרים הנוף הפך למדברי ומרשים. חציית המדבר החלה בעמק גדול ועוצמתי שלאורכו זורם נחל קטנטן אותו חצינו בקלילות. היציאה מהעמק הביאה עימה טיפוס מתון על שביל ארוך וחולי. גם שיצאנו לגמרי מהעמק הדרך המשיכה במגמת עליה קילומטרים רבים. בשלב הזה היה די חם וממש הרגשנו את הפנים וכפות הידיים נשרפות. לא חשבנו שנצטרך קרם הגנה באיסלנד ולכן לא הבאנו כזה אך לשמחתי כובעי שמש כן לקחנו והם היו בשימוש אינטנסיבי בשלושת הימים הראשונים של המסלול.

עוברות שעה וחצי של הליכה מתישה בקרקע טובענית ואנחנו מחליטים לעשות הפסקת צהריים בתעלונת קטנה בצד הדרך. היינו רעבים מאוד וקבנוס עם טורטיה היה נשמע אטרקטיבי ביותר עבורנו. לאחר 15 דק׳ מנוחה, אספנו את עצמנו בקושי והמשכנו ללכת על השביל. כשעה נוספת חולפת ובפעם הראשונה מזה שלושה ימים, נתקלנו בבן אדם על המסלול שלנו. לפי התיק שלו, לא נראה שהוא עשה את המסלול המלא שעשינו אלא כנראה יצא מ-Landmannlauger עם שני ילדיו ועשה טיול יום.

הדרך הפכה מעליה לשביל מישורי ומשם למספר ירידות תלולות. ככל שהתקדמנו נתקלנו ביותר ויותר אנשים ושלטים עם הכוונה ל-Landmannlauger. ההגעה לשמורת Laguvagur הידועה כ-״שמורת ההרים הצבעוניים״ נפלה עלינו בפתאומיות. נחשף לפנינו בלי שום התראה נוף פנורמי מטורף של הרים צבעוניים. בין ההרים היה עמק עצום לאורכו זרמו עשרות נחלים. אני מניח שבחורף האיסלנדי הקשה, כל הנחלים מתחברים והופכים לנהר עצום.

קשה לתאר את הגודל המטורף של העמק הזה וכמה הוא יפה. אחת התמונות היותר מוצלחות שלי מהאזור אולי קצת תעזור להמחיש.

חצינו את העמק, ריח גופרית חזק נישא באוויר. בכל כמה שניות עצרנו לצלם עוד ועוד. בדרך נתקלנו בתיירת שהתחילה לדבר איתנו בפתאומיות, סיפרה לנו שהיא הגיעה עם קבוצה מאורגנת אבל בגלל שהיא לא הייתה מספיק בכושר המדריך אמר לה לחזור למחנה ושהיא לא תוכל להמשיך עם הקבוצה. כנראה הייתה צריכה לפרוק ומצאה אותנו כאוזן קשבת - קצת מזכיר לי את השכן מצומת מילר שמנדב מידע אישי מידי כאשר אדיר שואל לשלומו.

הבנו שאנחנו די קרובים לנקודה הסופית שלנו להיום והחלטנו לעצור בנקודה מרהיבה בעמק, לאכול חטיף אנרגיה ועל הדרך צילמתי Timelapse של האזור עם המצלמה. נחנו כ-40 דק׳ ולאחר מכן המשכנו לכיוון היציאה מהעמק אך זו בהחלט לא הפעם האחרונה שנבקר בו. המסלול שלנו דאג שנראה את העמק הזה בערך מכל כיוון וגובה אפשרי. בקצה העמק הגענו לשביל מסודר עם חבלים אשר הוביל ל-Landmannlauger. שם כבר ראינו מאות אנשים והבנו שאנחנו מאוד מאוד קרובים. השביל עבר בתוך שדה בולדרים עצום של לבה וניתן היה להבחין בפעילות תרמית בחלקים מסוימים לאורכו - כנראה שזו חלק מהסיבות שהשביל גודר.

עצרנו בכל נקודת תצפית שהשביל כלל אבל למען האמת, לאחר הנופים שעברנו באותו יום ולאחר העמק שמבחינתי היה ה Highlight, היה קשה להתלהב מהתצפיות האחרות. השביל המגודר הסתיים בירידה תלולה ממנה נחשף בפנינו עמק נוסף שם נמצא המחנה Landmannlauger.

כמות האוהלים והאנשים שהיו שם הייתה לא נתפסת. בסמוך למחנה יש מעיין עם מים חמים שאליו נכנסים המון אנשים להתרחץ. מאוד התלבטנו אם ללכת אבל מה שהכריע שלא ללכת היה הלוגיסטיקה הכרוחה בכך והרטבת בגדים שלא נוכל לייבש במזג האוויר האיסלנדי.

במחנה היו גם פסיליטיס טובים יותר ממה שהיו במחנות הקודמים כמו מים חמים לשטוף ידיים, סבונים בשירותים ואפילו מקלחות. האמת שהעדפנו בהרבה את המחנות הקודמים, בשירותים הייתה ריח צחנה, נראה שהצוותים לא הצליחו להתמודד עם כמויות האנשים שם. עלות הלינה הייתה כמעט כפולה מזו של הלילה הראשון, גבו מאיתנו כ-5,000 קרונות (141 ש״ח) אך לאחר מכן הבנו שעם כניסתנו לשמורה הפופולרית, זה טווח המחירים הסטנדרטי של לינה.

מאחורי המחנה היו שלושה אוטובוסים עליהם היה השלט Mountain Mall. שני אוטובוסים היו מעין חנויות מכולת בשטח עם אוכל, בלוני גז, ממתקים וכו׳ והאוטובוס השלישי היה בעצם Food Truck.

הלכנו להקים את האוהל והבנו שהקרקע היום פחות נוחה מאלו של לילות קודמים - לא יהיה ניתן לתקוע יתדות ולכן, הכנתי מבעוד מועד מיתר חזק אשר יועד למצבים כאלו. כאשר הקרקע קשה מידי ולא מאפשרת שימוש ביתדות, יש שיטה שנקראת ״אבן קטנה אבן גדולה״ בה מחברים את קצוות האוהל בעזרת המיתר לאבנים קטנות ועליהן שמים אבנים גדולות. האבנים הגדולות מונעות מהקטנות לזוז ובכך אפשר לקבל אוהל עמיד ויציב גם ללא יתדות.

כך זה היה נראה בשטח:

לאחר הקמת האוהל הלכנו לקנטינה של המחנה וקנינו פרינגלס ובירות. יש להם קטע מוזר שם שהם לא מחזיקים בירות בקירור. מזג האוויר האיסלנדי שומר על הבירות בטמפרטורה סבירה אבל זה לא מהנה כמו לשתות בירה מהמקרר. פסיליטי נחמד נוסף שהיה שם ובילינו בו רבות הוא אוהל ענק עם שולחנות פיקניק לרווחת העוברים במחנה. תפסנו שולחן בפינה והתענגנו על השלל

כפות הרגליים של עמית בשלב הזה החלו להראות סימני עייפות ובמהלך המסלול נהיו לו כל מיני שפשופים ושלפוחיות אשר גרמו לו לשים לקו פלאסט ופלסטרים. הכנסנו נוהג שלא משנה כמה קר, ברגע שאנחנו מגיעים לקמפ סייט אנחנו מקרצפים את כפות הרגליים בסבון על מנת לשמור על הגיינה וכך עשינו.

בסיום המנוחה והמנהלות הלכתי ל-Information ורציתי לשאול על מזג האוויר ביום למחרת וכמה זה ריאלי להוסיף את המסלול שעולה לפסגת ה-Brennisteinsalda למסלול הסטנדרטי (כך תיכננתי לעשות מראש). לשמחתי מזג האוויר המשיך להיות טוב - אומנם הפך למעונן אך עדיין עם ראות טובה וללא גשמים. הבחורה אמרה לנו שהתכנון שלנו עלול להיות עמוס מידי - באזור ה 24 ק״מ ו-1,400 מטר טיפוס. ידעתי שזה סביר לגמרי עבורנו וממחקר שעשיתי, הפסגה הזאת אמורה להיות אחת הפנינות של כל המסלול ולכן בלי יותר מידי לבטים, החלטנו להשכים מוקדם, להתחיל בפסגה ומשם להמשיך אל המסלול שלנו. הדבר הנחמד בשילוב הזה הוא שאין צורך לחזור חזרה ל-Landmannlauger בשביל להתחבר למסלול המקורי אלא יש נקודת חיבור בין שני המסלולים לאחר הירידה מהפסגה.

זו היתה צפויה להיות פתיחת היום שלנו ביום המחרת:

את הערב סגרנו עם ארוחה טעימה מאוד של Chicken & Dumplings של Mountain House אך לא גדולה מספיק. ביחד עם הפרינגלס ש-״טחנו״ לפני, סיימנו את הערב שבעים. (לפחות אחד מאיתנו).

סוף היום חתם את מסלול ה-Hellismannaleið שהסתיים לו לאחר שלושה ימי הליכה ו-60 ק״מ לערך. החדשות המעודדות הן שהטוב ביותר עוד לפנינו.

סיכום יום:

יום 6 (29/07/23) - יום הטרק הרביעי - Laugavegur - Part 1

כפי שתוכנן ערב קודם, קמנו ב-5:30 והפעם החלטנו לשנות קצת את רוטינת הבוקר - דבר שאימצנו עד לסיום המסלול כולו. עד בוקר זה, היינו מתעוררים, מצחצחים שיניים, אוכלים בוקר ואז מקפלים את כל הציוד אבל כזכור, ב-Landmannlauger היה אוהל גדול ומוגן מרוחות והעדפנו לאכול בו. מיד לאחר ההשכמה קיפלנו את כל הציוד, היה קפוא בחוץ ולכן את כל הארגונים עשינו מתוך האוהל. קיפול המזרונים ושקי השינה בשטח כ״כ קטן זה די מאתגר - במיוחד ששני אנשים צריכים לעשות את זה במקביל. איכשהו הסתדרנו ובלי לצאת מהאוהל סגרנו לגמרי את התיקים (מלבד האוהל שעבורו לעמית היה תא ייעודי). קיפלנו את האוהל אבל את זה לצערי לא יכלנו לעשות מתוך האוהל - לפחות כמעט ולא הייתה רוח באותו הבוקר. עם התיקים הארוזים הלכנו אל האוהל הגדול והופתענו לראות די הרבה מטיילים אוכלים שם - בעיקר זקנים ואנחנו. התענגנו על השיבולת שועל המדהימה עם טעם החצץ שהבאנו, קיפלנו את פקל הקפה ויצאנו לדרך ב-07:05 בבוקר. בדר״כ ארגוני הבוקר לקחו לנו מעל לשעתיים אבל כאן הטקטיקה החדשה הוכיחה עצמה כיעילה וחסכונית בזמן.ֿ

כבר מתוך המחנה ראינו בבירור את העליה המאיימת ל-Brennisteinsalda.

השביל שחוצה את Brennisteinsalda הוא לא חלק מ-Laugavegur. רוב האנשים עושים אותו כחלק מטיולי יום שיוצאים מ-Landmannlauger. קראתי רבות על השביל הזה טרם הנסיעה שלנו, מדובר בשביל באורך 6.5 ק״מ העולה 360 מטרים לגובה של 881 מטרים. כינוי מוכר להר הוא Rainbow Mountain (מיד תבינו למה). בסמוך לתחילת העליה, הקרקע בצבע טורקיז ואדמדם, בהמשך ישנם חלקי קרקע בכל מיני גוונים לא סטנדרטיים שכנראה נוצרו ע״י מינרלים ופעילות גיאותרמית ענפה שיש בכל האזור. מאחר ו-Brennisteinsalda גבוהה יותר מכל ההרים סביבה, השביל שחוצה אותה מספק תצפית פנורמית מרשימה במיוחד ובהחלט ניתן להגיד שהיה אחד הקטעים היפים ביותר בכל המסלול.

בדרכנו אל תחילת העליה, לא ראינו אף אחד על השביל שלנו, לא מלפנים ולא מאחור. שמחתי על כך כי יום קודם ראינו מהעמק לא מעט אנשים על השביל. רוב הטיפוס לפסגה הוא על שביל צר ויחסית מסודר אך עם די הרבה דרדרת. השיפוע תלול ברוב המוחלט של השביל ותופסים גובה מהר מאוד. בכל כמה דק׳ מסתכלים לאחור ורואים את Landmannlauger הולך וקטן ועוד ועוד פיסות נוף מסביב נחשפות. מזג האוויר היה מעונן אך העננות הייתה גבוהה והייתה לנו ראות מצויינת על כל האזור. הרוח הייתה כמעט אפסית וזה נתון חשוב מאוד לשביל הזה אשר בחלקו חשוף למדרונות שלא כדאי למעוד בהם - אני מתאר לעצמי שבימים עם רוחות חזקות מומלץ להימנע ממנו.

רק שהגענו לחלק הטיפוס האחרון - זה שעולה בקו ישר לפסגה, התחלנו לראות אנשים מתקדמים מכיוון Landmannlauger אל השביל. נתנו פוש אחרון וההגעה לפסגה תיגמלה אותנו בנוף מדהים של 360 מעלות על כל האזור. הנוף היה בנוי מעשרות הרים צבעוניים - כאלו שלא ראינו מהשטח הסמוך ל-Landmannlauger. ראינו גם את העמק היפיפה שאליו ירדנו ביום לפני מזווית אחרת ומגובה רב יותר, באופק היה ניתן להבחין בעשן לבן שעלה ממספר מוקדים בשטח - קשה לתאר את היופי של הדרך הזאת.

מה שמיוחד בשביל הזה הוא שחלק מאוד גדול ממנו שולט על השטח - היופי לא נגמר בפסגה אלא אחריה הולכים עוד דרך ארוכה שממנה רואים פשוט את כל האזור. נוף עוצר נשימה!

ככל שירדנו יותר, כך העננות ירדה וכשהגענו לתחתית העמק, חלק מההרים סביב היו מכוסים בעננים - מזל גדול שהתחלנו מוקדם לפני שהראות נפגעה. העמק אשר הגענו אליו הוא בדיוק אותו עמק עם עשרות נחלים שביקרנו בו יום לפני, הפעם במקום ללכת לכיוון המחנה, חצינו אותו והתחלנו לטפס בכיוון אחר מאלו שהיינו בהם ביומיים האחרונים. בדרך ראינו שטח מגודר שיצא ממנו המון עשן לבן והתלהבנו מהמראה אך לא ידענו באותה העת שזה כלום לעומת מה שנראה בהמשך.

הייתה שעת בוקר עדיין וכבר היו כ-400 מטר טיפוס מאחורינו. השביל היוצא מהעמק וההמשך שלו היו מלאים בעליות, בשלב מסוים החלטנו לעצור ולנשנש חטיף Warrior Crunch. לאחר ההפסקה המשכנו לטפס לא מעט, השביל שעברנו אליו מהעמק הוא השביל של מסלול ה-Laugavegur המפורסם. בעורפנו נשפה קבוצה די גדולה של תיירים, על אף שהיינו בקצב הליכה גבוה כמעט ולא תפסנו מהם פער אך בשלב מסוים הם פנו לדרך אחרת משלנו ולשמחתנו חזרה לנו תחושת הפרטיות על השביל. תו״כ העליה עברנו נקודות עם פעילות גיאותרמית יפיפה - קרקע בשלל צבעים, ריח הגופרית הורגש היטב באוויר - אחרי שעוברים במקטע הזה, קל להבין למה הוא מכונה ״העמק המעשן״ (למרות שיש עוד כמה עמקים באיסלנד עם כינוי זהה). הנוף מאוד ייחודי - קרקע בוערת מלווה בהרים מושלגים וצבעוניים סביב. הסכמנו שזה בהחלט היום המרשים ביותר שהלכנו בו עד כה (וכנראה בכל המסלול).

בדרך עקף אותנו רוכב אופניים וזה היה די מפתיע כי הדרך אומנם היתה נוחה ברובה אך כללה המון ערוצים עמוקים שהכניסה והיציאה מהם היתה מאוד תלולה. באחד הערוצים צמצמנו מרחק לעבר הרוכב וראינו שבעליות הקשות, הוא קושר את האופניים במעין רצועה לגב ומטפס ברגל - קריעה שאין דברים כאלה.

הטיפוס היה די ארוך, ככל שעלינו בגובה כך הטמפרטורה ירדה וחצינו יותר ויותר משטחי שלג.

בצד הדרך ראינו אנדרטה לזכר ישראלי בשם עידו קינן שקפא למוות על המסלול בשנת 2004. הסיפור שלו ממש צובט בלב! הוא נקלע לסופת שלגים קשה וערפל כבד על המסלול גרם לו לאבד את דרכו. בסופו של דבר הוא מת מהיפותרמיה לאחר שהספיק להתקשר לאחותו ולהגיד לה שהוא קופא מקור. הדבר הכי מתסכל בכל הסיפור הזה הוא המיקום שבו זה קרה לעידו - זה היה כ״כ קרוב לבקתה אך ככל הנראה הוא לא ידע זאת באותה העת שכן סמארטפונים או מכשירי gps לא היו נחלת הכלל.

לאחר כ-15 דק׳ הליכה הגענו לבקתה Hrafntinnusker. מדובר בבקתה ידועה לשמצה במיקום שלה אשר חשוף לרוחות מטורפות ובפסיליטיס הירודים שלה. בבקתה יש שירותים כימיים והמיקום להקמת האוהלים לא אטרקטיבי בלשון המעטה - קשה לי להבין למה אנשים עוצרים במקום הזה. בדיוק עם הגעתנו התחיל לרדת גשם קל, הלכנו סביב הבקתה והתיישבנו על שולחנות פיקניק במקום אשר יחסית מוגן מרוח. לידנו היו עוד זוג תיירות שביקשו מהרנג׳ר בבקתה אם אפשר להיכנס ולאכול בפנים - לא שמעתי מה בדיוק הוא ענה אך הבנתי שהוא סירב לבקשתן. היינו תשושים, בערך אמצע היום וכבר גמענו מעל ל-1,000 מטר טיפוס ורטיקלי. תו״כ המנוחה אכלנו טורטיה עם קבנוס ועוד חבילה של ביף ג׳רקי אך בלי להתמהמה יותר מידי יצאנו לדרך שכן, עוד יום ארוך לפנינו.

הגשם המשיך איתנו כשעה אך היה טפטוף חלש ולא משמעותי. ביחד עם הרוחות הוא הצליף בפנים והיה מעיק. הנוף בחלק הזה מהפנט! שילוב של קרקע שחורה, מרבדי שלג והרים מושלגים סובבים אותנו. גם כאן הדרך הייתה נוחה אבל בכל כמה מאות מטרים יורדים לערוץ לרוב בשיפוע תלול ומטפסים חזרה ביציאה ממנו. חלק מהערוצים היו מושלגים, כדי לחצות אותם היינו עולים על כר של שלג, עוברים לצד השני ומטפסים חזרה למעלה לרוב באדמה. באחד הערוצים שחצינו, דרכתי במקום אשר לא היה תחתיו תמיכה מספקת של שלג ונפלתי אל תוך כר השלג - הרגל שלי נכנסה לכל אורכה כלפי מטה ונשארה תלויה באוויר - מזל שהמרחק בין השלג לקרקע היה ארוך יותר מהרגל שלי אחרת, אם הייתה פוגעת בקרקע הייתי עלול לשבור אותה. יצאתי לשמחתי ללא פציעה ואת המשך החציות ביצעתי בזהירות רבה יותר.

צילמנו בלי הפסקה והתמוגגנו מכל היום המדהים הזה. זה ללא ספק אחד הימים הכי מרשימים שראיתי בכל הטראקים שעשיתי מעולם. איסלנד מביאה משהו אחר מאירופה הקלאסית, נוף פראי בראשיתי, מצד אחד קודר ומצד שני צבעוני.

עמית בשלב הזה סבל מכל מיני עיניינים ברגליים ובכל פעם הוסיף עוד פלסטר ועוד פאץ׳. הרגל שלו נראתה כמו פנימית של אופניים בת 40 שנה שחצי ממנה מדבקות. חשבנו שהטירוף של הנופים מאחורינו אבל לשמחתי התבדנו. לאט לאט ראינו באופק עמק ירוק מטורף במרכזו אגם והרים גבוהים - באותו העמק היינו צפויים לישון במחנה Alfravan

בתמונה מטה אפשר לראות את גודל האנשים לעומת העמק - להמחיש עד כמה הנוף לפנינו היה עצום.

בשלב זה הטיפוס המשמעותי היה מאחורינו והתחלנו במגמת ירידה לעבר הבקתה. היום הוא כנראה הקשה ביותר מאלו שעשינו עד כה, כמעט 1,400 טיפוס ורטיקלי וגם מרחק לא קטן של 24 ק״מ. היינו כבר עייפים אך ב-High מטורף מהיום הזה. לקראת הירידה שמענו זרימה וחשדנו שנאלץ לחצות מעבר מים. כאשר הגענו למטה ראינו נהר עם זרימה די חזקה ואנשים משתי הגדות חולצים ונועלים נעליים. הנהר הזה היה החזק ביותר מאלו שחצינו עד כה, הרשויות עיגנו חבל בין שני בולדרים מצידי הנהר כמשהו להיעזר בו בחציה. מיד חלצנו נעליים וחצינו אחד אחרי השני, המים היו די עמוקים - עד הברך בערך והזרימה הורגשה היטב אך החציה לא הייתה קשה בזכות אותו החבל. כשהגענו לצד השני, הרגליים היו קפואות אך זו הרגשה נהדרת בכפות הרגליים אחרי כ״כ הרבה הליכה.

לאחר החציה, ההליכה הייתה משחררת - שביל נוח במגמת ירידה קלה. הנוף שונה לחלוטין מזה שהיינו בו במהלך היום, פתאום כל האדמה השחורה התחלפה בירוק עם הרבה מאוד מים מסביב.

הגענו לבקתת Alftavatn שיושבת למרגלות האגם שהבקתה נקראת על שמו. כמות האוהלים היתה גדולה יחסית ביחס למה שראינו בטרק הראשון אך לא קרוב בשום צורה ל -Landmannlauger. זה גרם לי להבין שהרוב המוחלט של האנשים לא עושים את כל המסלול אלא חלקים קטנים ממנו.

שמעתי שיש מסעדה בבקתה ורצינו לראות במה מדובר, מסתבר שהמסעדה לא קשורה לבקתה אלא עסק נוסף שיושב לצידה. שילמנו 5,000 קרונות לגברת במשרד הקבלה על לינה באוהל ושאלנו האם יש לה בירות קרות - לצערי קיבלנו תשובה שלילית. הלכנו למסעדה לראות האם שם נזכה לשתות בירה קפואה אך שהגענו אליה הבנו שמסעדה זה שם גדול למה שיש שם. מדובר בחדר קטן עם שולחן עגול בודד סביבו ישבו אנשים. הכניסה למקום הייתה ללא נעליים והחלטנו שאין לנו כוח לכל ה-"טררם" הזה. חזרנו לגברת מהקבלה, קנינו בירות וירדנו לאוהל.

היה קר בחוץ, מזג האוויר נשאר מאוד מעונן והטמפרטורות נמוכות - במיוחד בסמוך לאגם שמביא עימו בריזות מקפיאות. התענגנו על הנשנושים בתוך האוהל ואח״כ הלכנו לשטוף את כפות הרגליים בסבון. היה מדובר במחנה חביב אך לא היה יותר מידי מה לעשות בו, שולחנות הישיבה היו בעיקר שייכות לבקתה והיו תחת כיפת השמיים - עם הקור בחוץ זה לא היה אטרקטיבי במיוחד. עשינו סיבוב וטיילנו למרגלות האגם, לאחר מכן חזרנו, נחנו קצת באוהל והכנו מנת קארי עם קוקוס של Peak Refuel שהייתה פשוט מצויינת - הטובה ביותר שאכלנו.

הלכנו לישון יחסית מוקדם שכן, למחרת ציפה לנו יום עם הליכה של 33 ק״מ.

סיכום יום: