Berlin High Trail - ״המסלול הגבוה ברלין״ - חלק ב׳

יום 5: מ-Furtschaglhaus lodge ל-Berlinerhütte hut

קמים לבוקר קפוא וערפילי אך ללא גשם. אוכלים ארוחת בוקר ומכינים סנדוויצים לדרך (הם לא מציעים Lunch Box). התארגנות מהירה על ציוד ויוצאים החוצה לעבר הפאס. היום מתחיל ב-800 מטר טיפוס ורטיקלי. זה נחשב היום הכי טכני במסלול, אורך המקטע הוא באזור ה-9 ק״מ והזמן הרשמי על שלטי המסלול הוא כ-8 שעות! המקטע הזה כולל את נקודת הגובה הגבוהה ביותר לאורך כל המסלול - 3,100 מטר.

לאחר ארוחת הבוקר, עולים על ציוד ויוצאים מהבקתה. הראות ממש גרועה אך עקב התחזית אנו אופטימיים שהמצב ישתפר. מתחילים בעלייה וכל הזמן מסתכלים אחורה לראות האם אנשים נוספים מצטרפים אלינו - בשלב מסוים מבחינים בקבוצה גדולה של גברים גרמנים שהולכת לעבר הפאס.

זמן קצר שאנו בחוץ ומתחיל לרדת גשם אך אנו חושבים שזה זמני וממשיכים בתוכנית. עובר הזמן, הגשם נשאר איתנו ומגובה מסוים הופך לברד ואז לשלג. תוואי השטח עדיין בגדר הסביר - שביל עיזים מלא באבנים.

תו״כ עליה, חולפים על פנינו שני זוגות של מטיילים מבוגרים. הם היו אמורים לעלות לפסגה ולרדת בחזרה (ללא חציה של המעבר) אך וויתרו עקב מזג האוויר הבעייתי.

ברקע נשמעים כמה רעמים ואפילו ברק או שניים. בשלב הזה אנו מבינים שמזג האוויר לא תואם את התחזית שקיבלנו אך זה היה כבר בנקודת אל חזור - היינו מאוד קרובים למעבר ובעצם כל אחת מהבחירות האם לחזור או להמשיך היא מסוכנת במידת מה. הגרמנים עקפו אותנו זמן קצר קודם וראינו שהם ממשיכים עם החציה. החלטנו גם אנחנו להמשיך ולעבור את זה כמה שיותר מהר. אם היינו יודעים שזה יהיה מזג האוויר, בוודאי שלא היינו נכנסים לזה מראש.

הגענו למקטע האחרון המתחיל תחת מעבר ההרים. קטע מאוד טכני, כולו בנוי מבולדרים ומתקדמים בו ע״י טיפוס בעזרת חבלים. קיפלנו את מקלות ההליכה כדי שיהיו לנו זוג ידיים פנויות לטיפוס ועמית שם המקלות של שנינו בתיק שלי.

אני מתקדם ראשון, מאחורי אבא ועמית סוגר את הכוח. בטיפוס נוצר מרחק די משמעותי בינינו, לאחר שהגעתי לשיא הגובה המתנתי כדי שנהיה ביחד. כאשר אבא ועמית מסיימים את הטיפוס יש שלג משמעותי ורוחות מטורפות - ברור לנו שאנו חוצים את המעבר בסערה ולא באיזשהי התדרדרות קצרה במזג האוויר. באותו רגע אני נזכר באחד מסיפורי הדרך שקראתי על המסלול, הכותב רשם על מעבר ההרים שזה ״המקום האחרון שתרצה להתקע בו במזג האוויר סוער״ ואז אני חושב לעצמי שהנה, אני בדיוק במקום הזה.

שהגענו לשיא הגובה, חשנו איזשהי הקלה שהרע מכל מאחורינו, מה שלא הבנו שהירידה היא לא פחות טכנית מהעליה ועם כמויות השלג שהצטברו, מסוכנת הרבה יותר! הגרמנים התחילו לרדת ואנחנו מאחוריהם. אני מתרכז בירידה, יורד ויורד ובשלב מסוים מבין שאיבדתי קשר עין עם עמית ואבא שנשארו הרחק מאחור. כשסיימנו את מקטע החבלים בירידה, הדרך הפכה לשדה בולדרים ענק כמעט ללא שביל. בזמן הזה נערם השלג וסימוני הדרך כוסו בחלק מאוד גדול מהמקומות. מאחר והדרך היא לא שביל ברור, לא היינו בטוחים כיצד להתקדם. לשמחתי הגרמנים היו מנוסים ויוזמים, בכל פעם שהגענו למקום שלא ידענו כיצד להמשיך ממנו, הם התפצלו ל-2-3 קבוצות והתחילו לנקות סלעים בשביל לחפש סימונים - בדרך הזו התקדמנו מטה. בדיעבד, אם הם לא היו מצטרפים אלינו, אני חושב שהיינו עלולים להיות במצב הרבה יותר בעייתי. את עמית ואבא לא ראיתי הרבה זמן ולקחתי החלטה שבמקום להמתין להם, אמשיך להתקדם ואנקה את כל סימונים על מנת שיוכלו למצוא בקלות את הדרך.

הירידה ארכה כשעה וחצי ולבסוף הפכה משדה בולדרים לשביל. במקטע הזה הרגשתי כבר פחות לחוץ מאיבוד הדרך ונפרדתי מהגרמנים לטובת המתנה לעמית ואבא. המתנתי במקום כ-20 דק׳ אך היה כ״כ קר שהבנתי שאם אמשיך לעמוד במקום בגובה כזה, אני עלול לקבל היפותרמיה ולכן החלטתי להמשיך ולהוריד גובה לבד. בשלב מסוים בירידה עצרתי כדי להוציא חזרה את מקלות ההליכה ואז גיליתי שאחד המקלות של עמית נפל מהתיק שלי. לא מספיק כל הצרות שהיו לנו עכשיו גם זה! חזרתי על עקבותי והקצבתי 10 דק׳ לסיפור כדי למצוא את המקל. לשמחתי, כמה דק׳ לאחר מכן מצאתי אותו בצד הדרך והחזרתי לתיק.

ירדתי חזרה לגובה 2,600 מטר בערך והמתנתי שם לעמית ולאבא. מסתבר שבזמן הזה, אבא התקדם מאוד מאוד לאט והירידה לנקודה שלי לקחה להם כשעה! יותר ממה שלקח לי. אני בזמן הזה הלכתי הלוך ושוב בשביל לשמור על חום הגוף. אומנם לא היה שלג בנקודה הזאת אך עדיין היה גשום וקר.

מהנקודה שהמתנתי בה, ניתן היה לראות בקצה העמק את בקתת Berliner.

לאחר זמן רב, ראיתי סופסוף את עמית ואבא יורדים לקראתי. עמית צעק לי כדי לוודא שלא אמשיך לרדת, באותו הזמן הוא לא הבין שאני ממתין במקום כ-40 דק׳. היה כיף וחשנו הקלה לחבור אחד לשני, במיוחד בנקודת גובה כזאת הנמצאת מחוץ לטווח הסכנה. אכלנו שני סניקרס פרוטאין והאצתי בעמית ואבא שחייבים להמשיך כי אני עומד במקום זמן רב וחייב לחמם את הגוף.

התחלנו לרדת לכיוון העמק, עם הירידה בגובה והפעילות הגופנית טמפרטורות הגוף שלי התייצבו וחזר להיות לי נעים. הגשם מעט נחלש אך עדיין המשיך. הקשר בין מזג האוויר לתחזית היה תלוש מהמציאות, ירד גשם רצוף במהלך כל היום.

הירידה הייתה מהפנטת - מסביבנו כיפות מושלגות והמון נחלים היורדים ומתנקזים לעמק. עקב הקור והגשם, לא עצרנו לצהריים במהלך כל היום. כשהגענו כמעט לתחתית העמק הגשם פסק והחלטנו לעצור לסנדוויץ. מרוב שהיה קר אכלנו אותו בעמידה - המטרה הייתה לסיים אותו להגיע לבקתה החמימה. הנוף בתוך העמק יפייפה!

מתחתית העמק התחלנו לעלות לכיוון הבקתה ובדרך אליה חצינו שני גשרים ומספר ערוצונים קטנים כאשר בחלק גדול מהם הלכנו על רצפת אבן חלקה ולאורכה זורמים מים. דק׳ ספורות לאחר מכן הגענו לגשר עץ גדול שמצידו השני ראינו את הבקתה.

בקתת ה-Berliner היא בקתה ענקית, לא דומה לשום בקתה אחרת שהיינו בה בעבר - תקרות של 5 מטרים, שלושה חדרי אוכל, עשרות חדרים ועוד. היא ממוקמת בגובה של 2,042 מטר, מוקפת בפסגות של +3,000 מטר ויחסית נגישה במאמץ לא רב מהעמק (שעתיים הליכה). הבקתה נבנתה בשנת 1,878 וב-1,912 עברה שיפוץ מאסיבי זו בקתה מאוד פופולרית בקרב מטיילים, ורבים מגיעים אליה לעשות טיולים יומיים או דו יומיים.

הגענו לבקתה רטובים לחלוטין, לשמחתנו חדרי הייבוש מדוגמים, יש מתקן מיוחד עם זרועות מחוממות עליו תולים את הנעליים ואת שאר הבגדים ניתן לתלות על קולבים. החדר היה מפוצץ בציוד רטוב של מטיילים - צחנה רצינית להיכנס אליו. לאחר התארגנות זריזה הלכנו לקבלה וקיבלנו את החדר שלנו. הברלינר הייתה הבקתה היחידה לאורך המסלול שאיפשרה להזמין מראש חדר פרטי והציפיות שלנו מהשהיה שם היו גדולות. לצערי כגודל הציפייה כגודל האכזבה, קיבלנו חדר זוגי קטן ומזרון מעופש ללא מצעים או שמיכות שבשביל מקום בשבילו היינו צריכים לדחוק מיטות וריהוט לצד החדר. ברגע שהמזרון היה פרוס, לא היה מקום לזוז בחדר. כמובן שהגביה על החדר נעשתה כחדר פרטי עבור שלושה אנשים. ירדתי בחזרה לקבלה ואמרתי לה שאני מאוד מאוכזב ממה שקיבלנו, שמיטה היא דבר בסיסי ואם זה דבר שקיבלנו עד כה אפילו בבקתות הבסיסיות ביותר, אין סיבה שגם כאן לא יוכלו לדאוג לנו. לצערי נתקלתי בקיר אטום, בנימוס הסבירו לי שמבחינתם זה חדר לשלושה, שאין להם משהו אחר להציע ושהם יכולים להעביר אותנו ל dorms עם עוד חמישה אנשים - תודה באמת.

עלינו בחזרה לחדר וקיבלנו את הדין. המקלחות בבקתה היו מצוינות, הן עבדו במתכונת של 3 דק׳ תמורת 3 יורו אבל בניגוד לבקתות האחרות הן היו נקיות ועם זרם מים חזק. ירדנו לשתות בירה עד לארוחת הערב אך ברגע האחרון עשינו שיפט לקפה ועוגה - בכל זאת, לא בכל יום יש לנו את האפשרות.

ארוחת הערב הייתה טובה, למנה ראשונה הגישו מרק אטריות, עוף עם קארי כמנה עיקרית ולקינוח מעין כוס זכוכית עם שמנת ורוטב פירות יער חמוץ. לאחר שסיימנו את המנה העיקרית, ביקשנו 2 מנות נוספות כדי לרפד את הבטן והצוות הסכים בשמחה. העברנו שעה נוספת לאחר הארוחה עם בירה במהלכה דיברנו על היום למחרת.

התחזית שהייתה תלויה בכניסת הבקתה הייתה נראית גרועה ליום למחרת שגם בו יש לנו מעבר הרים ותהינו מה עושים. אבא דחף שנוותר לאחר החוויה הלא נעימה שהייתה לנו ועמית דחף לעשות. אני החלטתי לקום בבוקר ובהתאם למזג האוויר להחליט - אם נקום לבוקר ערפילי או רטוב אז נעשה מעקף ונוותר על המעבר. לאחר שיחה לא קצרה, אבא התעצבן על עמית ואמר לו, ״אתה רוצה לעשות את המסלול בכל מחיר, אתה יודע איך אומרים? Take your decisions״ ואז עמית ענה לו ״מה אומרים? שמעת את זה רק לפני יומיים״. הדיאלוג שלהם היה משעשע, בסוף הלכנו לישון ללא החלטה ברורה.

יום מאתגר ומלחיץ, סה״כ מקטע באורך 9.5 ק״מ, טיפוס ורטיקלי של 838 מטר וירידה של 650 מטר.

יום 6: מ-Berlinerhütte hut ל-Greizer Hütte hut

שוב החיזוי פישל וקמנו לבוקר בהיר ושמשי! ברגע שהסתכלתי דרך חלון החדר היה לי ברור שאנו ממשיכים במסלול לפי תוכנית ועולים על מעבר ההרים הבא. אבא היה בטראומה מהיום שלפני והחליט שהוא לא מבצע את המקטע הבא אלא יורד בעמק, לוקח אוטובוס לעיירה בשם Ginzling ועולה ישירות לבקתה הבאה. ירדנו לאכול ארוחת בוקר ביחד ולאחר מכן עלינו לחדרים להביא את הציוד ומשם דרך חדר הייבוש החוצה.

אני ועמית יצאנו בשעת בוקר מוקדמת יחסית לעבר הפאס Mörchenscharte ridge אשר נמצא בגובה של 2,875 מטר. הדרך החלה מאחורי הבקתה במגמת עליה מתונה, לפנינו באופק הייתה קבוצה ענקית של 15 איש וחשבנו שגם הם עושים את המקטע שלנו אך באיזשהו שלב הם ירדו מהשביל לשביל אחר שחזר ל Berliner.

הנוף היה יפיפה, בעמק תחתנו ראינו את הבקתה ההולכת ומתרחקת ומסביבנו הרים גבוהים ומושלגים. הראות מצוינת וניתן היה לראות את מעבר ההרים שהגענו ממנו יום קודם - הוא היה לבן לגמרי.

לאחר כשעה טיפוס, הגענו לאגם אלפיני יפיפה בשם ״Schwarzsee lake״ הממוקם בגובה של 2,472 מטר. נשארנו קצת לנוח באזור האגם ועשינו תמונות של האזור מסביב. בינתיים הגיעו מטיילים נוספים לעבר הפאס, לא מפתיע בהתחשב למזג האוויר הנהדר.

הבהרה קטנה: השלולית בתמונה היא לא האגם Schwarzsee lake אלא נקודה יפה שהייתה בסמוך אליו.

מהאגם התחיל הטיפוס היותר רציני, ככל שעלינו בגובה השביל התכסה ביותר ויותר שלג אך ההליכה הרבה פחות טכנית מזו של אתמול וגם כמות השלג. בשלב מסוים לפני העליה לפאס הדרך השתבשה והיו הרבה בולדרים, שוב היה קשה למצוא את הסימונים אך הלכנו בעקבות מטייל שהלך לפנינו ובמקומות מסוימים הוא אפילו צייר לנו חצים בשלג. שעה נוספת חולפת ואנו מטפסים לראש הפאס, ה-50 מטרים האחרונים דורשים הרבה עזרה מהידיים אבל לא משהו קשה מידי. הנוף מהפאס מרהיב!

ראש הפס היא הנקודה היחידה ממנה ניתן לראות את שתי הבקתות של המקטע. מאחורינו נמצאת ה-Berlinerhütte hut ולפנינו Greizer Hütte. בתמונה מעלה - מבט לאחור.

הירידה מהפאס היתה טכנית יותר מהעליה, קטע עם חבלים ובסיומו שביל תלול וארוך מאוד היורד לעמק. הירידה במקטע זה היא הארוכה ביותר בכל המסלול - מעל ל-1,100 מטרים ורטיקליים.

הנוף מהירידה היה מטורף, זה בהחלט אחד הימים היותר מרשימים של המסלול. כשעה אל תוך הירידה ואנו מחליטים לעשות הפסקת סניקרס ותה באישהי כיפונית עם נוף מדהים.

מזג האוויר האיר לנו פנים והיינו ב high, במיוחד לאחר הגשמים שהיו לנו ביום הקודם. ממשיכים לרדת לעבר העמק, השביל מלא בבולדרים, ירידה ארוכה ומתישה. גלי ערפל עולים במהירות מהעמק ונעלמים כלא היו. לאחר כשעה וחצי רצופות של ירידה, אנו מגיעים לתצפית יפה על העמק ממנה נרד בקטע חבלים ארוך עד שנתחבר לסולם אשר יביא אותנו לתחתית העמק.

בעמק נאלצנו למצוא מקום נוח לחצות את הנהר בתחתית שכן לא היה שם גשר מסודר ולאחר מכן החלטנו לעצור לארוחת צהריים בסמוך לשביל שעולה לבקתת Greizer Hütte. כל מי שעולה לבקתה חייב לעבור בשביל הזה, קיווינו שאבא יגיע בערך באותו הזמן כמונו לשביל ונעלה ביחד אך לאחר 20 דק׳ עצירה החלטנו להמשיך שכן, לא היה לנו איתו קשר כל היום ואפילו לא היינו בטוחים שהוא מאחורינו.

עלינו לבקתה, עליה נוחה יחסית של כמה מאות מטרים הכוללת סולם נוסף וכעבור שעה הגענו. הלכנו ממש מהר את המקטע של היום, שעת ההגעה שלנו הייתה באזור 14:00.

Greizer Hütte היא בקתה מאוד בסיסית וקטנה, גם שם אין מקלחות חמות ואפילו מים לשתיה! נכנסנו במסדרון הבקתה ואיש מבוגר קיבל אותנו ונתן לנו את החדר שלנו. המזל המשיך להאיר פנים וגם היום אנחנו ישנים בחדר פרטי.

כשהגענו, תהינו אולי אבא כבר נמצא שם אך זה לא היה המצב. מיקום הבקתה הוא מאוד נידח, אין קליטה סלולרית ותהינו מה נעשה אם השעות יעברו ואבא לא יגיע. עשינו חישוב של הזמן הארוך ביותר שאמור לקחת השביל לאבא. המסלול שלו היה מורכב מהליכה של שעתיים-שלוש לעמק, המתנה לאוטובוס שמגיע כל שעה, נסיעה נוספת באוטובוס של 45 דק׳ (דבר שהתברר כלא נכון) ועליה ל-Greizer Hütte של 3 שעות. הגענו למסקנה שאם הוא לא יגיע עד 16:00 נצטרך להתחיל לבדוק מה עושים.

אחרי התארגנות מהירה בחדר, הצעתי לעמית שגם אם אבא יבוא, הוא לא יוכל למצוא אותנו בקלות ושכדאי שנרד לחדר האוכל, נתיישב מול הדלת כניסה לבקתה ונזמין בירה כך שאם אבא יכנס, נראה אותו ישר וכך עשינו.

לשמחתנו, כ-40 דק׳ לאחר שהגענו, גם אבא נכנס בבקתה. איך שהוא נכנס ישר ניגשנו אליו וראינו שהייתה לו הקלה רבה לראות אותנו. החוויה של יום קודם הלחיצה אותו שאנו עלולים להסתבך גם במעבר ההרים של היום.

המיקום של הבקתה היה יפיפה, שהלכתי לשירותים, שמתי לב לנוף המטורף הנשקף מהחלון שלהם:

אבא הצטרף אלינו עד שסיימנו את הבירה ומשם עלינו לחדר. חדרי הבקתה היו קפואים ואפילו חדר האוכל היה קר. זה היה מבאס, בחדר לא היה נעים לשהות מחוץ לשמיכות המיטה. הדבר הראשון שעשינו הוא ללכת ולהביא שמיכות נוספות מהמסדרון מאחר וחששנו שבלילה שמיכה בודדת לא תספיק בשביל לשמור אותנו חמים. היה לנו זמן רב להעביר עד לארוחת הערב, הוצאנו את הגזיה והכנו מרק, לאחר מכן תה והחלפנו חוויות מהיום.

הגיעה השעה 17:30 וירדנו לארוחת הערב. הציפיות שלי מהבקתה היו נמוכות אבל בכל הקשור לאוכל, הייתה הפתעה ממש טובה!

למנה ראשונה קיבלנו מרק תירס, לאחר מכן צלחת סלט עם שעועית, גזר וכרוב. המנה העיקרית הייתה מעניינת, זה היה מאכל מסורתי שהיה מורכב משברי תפוחי אדמה עם תיבול מיוחד ועליהם חביתה עם שתי ביצי עין. בתיאור נשמע יבש ומשעמם אבל המנה הייתה ממש טעימה ומפוצצת. סיכמנו שעד לאותו רגע, האוכל הטוב ביותר שהוגש לנו היה בבקתה הזאת.

לקינוח הוגשה לנו עוגה עם חמוציות שלא הייתה משהו. היה דומה למה שקיבלנו ב Oplerer אבל הרבה פחות טעים. המשכנו את ארוחת הערב עם כוס בירה נוספת.

בשולחן לידנו בחדר האוכל, היו כחמישה גברים מבוגרים ונראים מקומיים ששיחקו איזשהו משחק עם זוג קוביות. הם עוד ישבו שם בשעה 14:00 שאני ועמית הגענו והמשיכו לשחק ברצף עד שעזבנו את חדר האוכל ועלינו לחדר באזור 20:45! ראינו במהלך המסלול זוג גברים נוסף מקומי שעלה לבקתה, שתו בירה או שתיים וירד - אני מניח שזה בילוי מקובל בקרב חלק מהאוסטרים.

התחזית ליום למחרת היתה חצי כוח, יחסית מעונן, קר אבל לא אמורים להיות גשמים משמעותיים. גם במקטע הצפוי לנו מחר יש מעבר הרים אך הוא נמוך והקל מבין השלושה. לא אמור להיות טכני, ללא חבלים וטיפוסים ולכן התכנון שלנו היה לעשות אותו אלא אם נקום לבוקר סוער.

נרדמנו בשעה 21:00 כמו תינוקות.

מסכמים יום פנטסטי, מזג אוויר מצוין, בהחלט בין היפים של המסלול.

מרחק: 12 ק״מ, טיפוס 1,298 מטר, ירידה 1,122 מטר.

יום 7: מ-Greizer Hütte hut ל-Kasseler Hütte hut

לאט לאט סיום המסלול מתקרב. נשארו לנו יומיים של הליכה בלבד - היום אשר יחסית לא ארוך ומחר שצפוי להיות היום הארוך ביותר במסלול. אוכלים את ארוחת הבוקר, לוקחים את ה Lunch Boxes שהזמנו יום קודם ושואלים את צוות הבקתה היכן למלא מים שכן על הברז בקומה רשום שהמים אסורים לשתיה. התשובה שקיבלנו הפתיעה אותנו, הם אמרו שפשוט אין מים לשתיה ואפשר לקנות רק מינרלים. לעמית ולאבא נשאר מים מיום קודם, אני השתמשתי במים שהיו לי למרק והתה. הלכתי לקנות בקבוק מים של חצי ליטר מהצוות, ביקשתי Mineral Water ואחרי שפתחתי את הבקבוק בשביל למלא את הבקבוק שלי, גיליתי שזה סודה.

הטמפ׳ בבוקר הייתה מאוד נמוכה, להערכתי מעלות בודדות. בסה״כ מזג האוויר היה טוב - שטיחי עננות כיסו חלקים מהעמק, הראות הייתה טובה ולא ירד גשם.

פתחנו את היום בעליה רצופה של 500 מטר לעבר הפאס השלישי Lapenscharte ridge בגובה 2,703 מטר. בתחילת ההליכה חלפנו על מבנה קטן שממנו יצא עדר צאן לקראתנו. כנראה שסיקרנו אותם מאחר ובהמשך הדרך הם ליוו אותנו זמן לא קצר - בכל פעם שהתקדמנו, הם התקדמו מאחרינו וכשעצרנו הם עצרו גם וחיכו שנמשיך. בשלב מסוים הם וויתרו ואנחנו המשכנו לטפס. כשהגענו לגובה משמעותי, החל לרדת שלג - ישר חשבנו על מה שקרה לנו יומיים קודם אך השלג היה פחות משמעותי והשביל לא טכני כך שזה לא הלחיץ אותנו יותר מידי.

השלג פסק לאחר זמן לא ארוך עוד לפני שהגענו למעבר עצמו. החלק האחרון של המעבר היה בנוי מבולדרים והצריך שימוש קל בידיים. כשהגענו אליו עצרנו לכמה דק׳ ולהנות מהנוף וביקשנו מזוג גרמנים שפגשנו מספר פעמים קודם בטיול שיצלמו אותנו. הנוף היה מדהים!

מהפאס התחלנו מקטע ארוך ויחסית טכני של ירידות לשני שליש גובה מעל העמק. את הבקתה הבאה ראינו בשלב מוקדם אך היא הייתה על הרכס ממול לאחר העמק והשביל המגיע אליה הקיף את העמק על שני שליש גובה כך שבעצם המסלול היום לא עבר בפועל בעמק.

הדרך הייתה יחסית משובשת, המון בולדרים, חציית נהרות, גשרים, חבלים אבל שום דבר דרמטי ביחס למה שעברנו עד כה. אבא התקדם ממש לאט, בקטעים הטכניים יש לו נטיה ל״אובר זהירות״ דבר הגורם לו להוריד את הקצב משמעותית. תו״כ ההתקדמות במסלול עקפו אותנו הרבה מטיילים, בשלב מסוים האצתי בו ואמרתי לו שאם נתקדם כך מחר, לא נצליח לסיים את היום בזמן. האמת שלא הייתה סיבה למהר היום, המקטע היה הקצר ביותר במסלול אך לא הצלחתי לגרום לעצמי לנתק את היום מהתכנון הלאה וחשבתי ללא הפסקה מה יקרה אם נפספס את הרכבל ולא נוכל לרדת ל-Mayrhofen. במהלך ההליכה הכו בעמק גלי ערפל כבדים, בכל פעם שגל כזה הגיע אלינו, הרגשנו איך הטמפרטורה צונחת ולא ראינו כלום מלבד מספר מטרים קדימה.

המשך הדרך הרגיש די מונוטוני, הנוף לא היה מגוון מידי וגם לא נפלנו על יום אידיאלי. מצד שני, זה היום שהייתי בוחר שיהיה בו מזג אוויר כזה שכן הוא פחות מרשים ביחס לקודמיו, קצר ויחסית לא קשה. לקראת סוף ההליכה החלטנו לעצור לסנדוויץ ומרק. בזמן ההרתחה של המים בלון הגז התרוקן והדבר הפתיע אותנו שכן במסלולים קודמים השתמשנו משמעותית יותר בבלון ומעולם לא התרוקן לנו. במסגרת שדרוגי ציוד החלפנו את הגזיה לקלה יותר ולאחר בירור מסתבר שזה מגיע על חשבון צריכת הגז. התקדמנו עם המסלול ועברנו גשר שמאוד דומה לגשר האינסטגרם רק ללא תור וכמובן עם נוף פחות מרשים.



את בקתת Kasseler Hütte hut ראו קרובה יותר ויותר וזמן קצר לאחר הגשר הגענו אליה באזור השעה 15:00. ישר עם הכניסה לבקתה הבנו שהיא מדוגמת יותר מ-Greizer Hütte. כשקיבלנו את החדר מצוות הבקתה, ביררנו איתו על היום למחרת. מצפה לנו יום ארוך מאוד - מקטע של 10 שעות הליכה. הדד ליין לסיום המקטע הוא 17:00, הזמן בו יוצא הקרון האחרון של הרכבל היורד ל-Mayrhofen. המקטע שעשינו באותו יום, הוערך לפי השלטים ב-5 שעות ולנו בפועל זה לקח יותר מ-7! היתה הבנה בין כולנו שהקצב של היום עשוי להיות בעייתי ליום ארוך כמו מחר, בנוסף לעובדה שאין מילוט מהמקטע של מחר החלטנו שנתפצל בשנית. אבא ירד דרך העמק ואני ועמית נצא לבד למקטע הארוך ונרביץ קצב. התחזית ליום למחרת הייתה מעולה, בדיעבד אפשר להגיד שזה היום הבהיר ביותר שהיה לנו לאורך כל המסלול.

עלינו להתארגן בחדר, הוא היה בקומה השנייה בסוף המסדרון. כבר בכניסה אליו הרגשנו שהוא מחומם. לא ראינו תנור או חימום אבל היה בו נעים. המקלחות בבקתה עבדו במוד של 1 יורו עבור דקה של מים חמים. על פניו זה נוח כי אפשר לעצור באמצע בשביל להסתבן אבל חדר האמבטיה הריח לא טוב והיה קר.

לאחר המקלחת ירדנו לבירה והעברנו את הזמן עד לארוחת הערב. הארוחה שקיבלנו בבקתה הייתה הטובה ביותר ללא ספק! למנה ראשונה הוגש מרק אטריות, כמנת ביניים קיבלנו סלט ירוק, למנה עיקרית קיבלנו מעין תבשיל צ׳ילי שהיה פשוט מעולה ברמה של מסעדה. קינוח לא היה כלול בארוחה אך הזמנו אח״כ בנפרד עוגת שוקולד עם אגוזים.

אחרי האוכל ישבנו בנוהל על בירה נוספת והעברנו את הזמן עד לקראת השעה 21:00 - שעת השינה הקבועה שלנו במסלול.

מאחר והיה צפוי לנו יום מאוד ארוך למחרת, החלטתי עם עמית לארגן את כל הציוד בערב, לרדת לארוחת הבוקר עם הפתיחה ב 06:30, לאכול משהו זריז, להכין סנדוויצ׳ים לדרך ולצאת מוקדם ככל האפשר.

יום מוצלח בסה״כ, 11.1 ק״מ, 803 מטר טיפוס ו-869 מטר ירידה.

יום 8: מ-Kasseler Hütte hut ל-Mayrhofen

קמים באזור 6:00, הציוד כבר מאורגן, נשאר להכניס כמה דברים לתיק, להתלבש ולרדת לארוחת הבוקר. בזמן שיורדים לצחצח שיניים, כל הבקתה חשוכה, אפילו הצוות נראה שישן. תוהים לעצמנו איך יגישו ארוחת בוקר בזמן. מסיימים עם הארגונים והולכים לארוחת בוקר, היא אכן נפתחת בזמן. מסתבר שבחדר האוכל יש חדר פנימי שם ביצעו את ההכנות. אני ועמית מאוד ענייניים, מכינים סנדוויצי׳ם, אוכלים מוזלי ובתוך 10 דק׳ עוזבים. אבא נשאר לשתות קפה - יש לפניו יום פחות מלחיץ משלנו.

יוצאים מהבקתה ומזג אוויר בהיר לחלוטין מקבל פנינו. קר מאוד בשעות הבוקר המוקדמות אך הראות מושלמת.

היום מתחיל עם שביל עיזים נוח יחסית אך צפוי להיות מאתגר במיוחד. הולכים ק״מ רבים על הרכס מעל העמק ובמהלכם חוצים כ-8 ערוצים ושני מעברוני הרים קטנים וטכניים.

המקטע הראשון שאנחנו עושים הוא המקטע הרשמי, הליכה לעבר בקתת Karl-von-Edel-Hütte hut ומקטע זה מוערך ב-9 שעות לפי השלטים - אנחנו חייבים לסיימו לפני מאחר ויש לנו עוד דרך להמשיך לרכבל שנמצא כשעה לאחר הבקתה. לאט לאט היום הופך לעצים יותר ויותר, בכל פעם שאנחנו חוצים ערוצון כזה, אנו מקבלים שדות בולדרים ארוכים. אם חשבנו שהיום השני כלל הרבה בולדרים, כאן זה משהו אחר לגמרי - להערכתי היו ביום הזה יותר בולדרים מכל ימי המסלול יחד.

החלטנו להתמיד בקצב גבוה ובכל שעתיים לעשות עצירונת קטנה בשביל שלא נמצא את עצמנו בלחץ לקראת סיום היום. לאחר כשעתיים ורבע אנו מגיעים למעין מבנה עץ קטן, תחום בגדר קטנה ועם ספסל ישיבה - עוצרים לסניקרס:

יושבים כמה דק׳ וממשיכים הלאה - אני חושב שאפילו לא הורדנו את התיקים. כמה דק׳ אחרי שיצאנו מהמבנה אנו שמים לב שאין סימונים, חוזרים בחזרה מרחק קצר ומגלים שפספסנו את השביל. ממשיכים ללכת עוד זמן רב, חוצים שדות בולדרים מפרכים, המון עליות וירידות - שביל ללא הפוגה. ביחד עם הקושי של השביל אנו מקבלים נוף מדהים על העמק למטה ועל ההרים שברכס ממול.

תו״כ הליכה, אנו שומעים רעש חזק ומבחינים במסוק שנראה כמו מסוק חילוץ אשר מתקדם לכיוון הבקתה ממנה יצאנו, לפי איך שזה היה נראה הוא נחת איפשהו בין הכיפות על הרכס. כמה שעות אל תוך היום ואנו מתחילים לראות מטיילים שמגיעים מהצד הנגדי, מחליפים איתם קצת פרטים על המשך השביל, הערכות זמנים ומתקדמים. עושים השוואה עם המרחק והזמן שעבר עד כה ומבינים שאנו מתקדמים בקצב מצוין. לקראת אמצע היום, אנו נכנסים למעין ערוצון שלא נראה שיש שביל נוח היוצא ממנו, הנוף מולנו הוא של הרים גבוהים וקשה להבין לאן מועדות פנינו. ככל שמתקדמים מבינים שהגענו ל-״מעברון״ הרים הראשון Popbergeggl בגובה 2,350 מטר. באופן לא מפתיע, הטיפוס עליו חוצה ממש את ההר - הליכה עם חבלים לכל אורכו. הפתיע אותי קצת שלא ראיתי אזכורים לזה בסיפור דרך כי זה קטע שאני בהחלט הייתי מזכיר

עולים לראש המעבר והנוף הנחשף ממנו יפיפה - מבט פנורמי על כל המסביב, בקצה העמק למטה רואים אגם גדול. לאחר המעבר יורדים ירידה טכנית ואז מגיעים לשדה בולדרים שלקח לנו להערכתי קרוב לשעה לחצות - הוא היה פשוט עצום. נראה שהקצה של הערוצון לאחר שדה הבולדרים דומה לקודמו, כלומר, אין שביל נוח היוצא ממנו אלא שרשרת הרים.

כאן אנו חוצים את מעברון ההרים הבא Nofertenschneid בגובה 2,434 מטר. המעבר הזה אפילו טכני יותר, טיפוס אך ורק עם חבלים לכל אורכו. מסיימים את הטיפוס, יושבים למעלה להנות מהנוף והיום היפיפה ואוכלים סנדוויצ׳ון. מסתכלים תחתינו ורואים שגם בהמשך יש לנו ערוץ אדיר לחצות וכל החלק התחתון שלו מורכב משדות בולדרים. גם בערוצון הבא אנו מבלים בערך שעה במעבר בין בולדר לבולדר - דרך קשוחה לגמרי.

כשמסיימים עם חציית כל הערוצים, קושי השביל קצת מתמתן וחוזרים ללכת על שביל עיזים צר ללא בולדרים. באופק רואים שהשביל ממשיך ונע לאורך מצוק שנראה די מפחיד.

מכינים את עצמנו כבר ללכת שם אך מעט לפני שהשביל עולה על החוד של הרכס, מופיעים שלטים המורים לפנות ימינה לבקתה. עוצרים להפסקת סניקרס קצרה וממשיכים. הירידה מאוד תלולה, גם היא נעשית בעזרת חבלים. ברגע שאנו מסיימים לרדת את המצוק, אנו חוזרים לשביל משובש עם שיפוע חזק ולאחר מכן עוברים לשביל עיזים נוח. כאשר מתקרבים לבקתה אנו מבחינים בכמות עצומה של אנשים יושבים ושותים במרפסת שלה. מסתבר שלבקתה הזאת עולים לרגל בימים יפים. ההגעה אליה נעשית דרך הרכבל ולאחר מכן טיפוס של כשעה וחצי עד לבקתה - סה״כ בילוי נחמד של הייק קצר עם בירה כבונוס בסיום.

שעת ההגעה לבקתה הייתה 13:35! זמן מצוין בהתחשב בעובדה שהמקטע הזה מוערך ב-9 שעות הליכה. מהבקתה רואים שלט המוביל לרכבל ומציין כשעה הליכה. לשמחתנו במקטע הזה יש קליטה ואנו בקשר רציף עם אבא ומעדכנים אותו עם ההתקדמות שלנו. הוא ירד דרך העמק וגם לו הייתה דרך יפיפיה. באחד הגשרים שהוא חצה, נפל המקל הליכה שלו בזמן צילום והוא היה צריך לחפש דרך לרדת מתחת לגשר ולהביאו (וכך עשה). אבא בשלב הזה בדיוק מסיים השביל היוצא מהעמק ומודיע לנו שהוא עולה לרכבל ושהביא עימו אוכל. בתיק שלנו נשארו סנדוויצ׳ים מלחם בטון עם גבינה צהובה, אנו שמחים שלא נצטרך לאכול אותם. יורדים מהבקתה לכיוון הרכבל, הדרך יפיפיה, לכל אורכה מקבלים תצפיות שונות על העיר Mayrhofen, הנוף מתחלף ואנו חולפים על צמחייה בשלל צבעים.

המקטע האחרון לוקח לנו כ-45 דק׳ ובסיומו אנו סופסוף רואים את נקודת הסיום. ליד הרכבל יש אגם יפיפה בשם Abornsee. איני בטוח אם זה אגם שבנו סביבו מתקנים או שזה אגם מלאכותי אבל בכל מקרה, מקום מדהים לסיים בו את ההליכה. אני ועמית תופסים ספסל לנוח ומבינים מאבא שהוא כבר על הקרון בדרך. כ-15 דק׳ חולפות ואנו רואים את אבא עובר אותנו דרך השביל הנמצא מחוץ לשטח האגם, אנו צועקים לו והוא מגיע אלינו. אבא מוציא מהתיק פיצה שקנה באיזה מסעדה ואנו מורעבים. הפיצה הייתה פשוט מעולה, לא בטוח אם הוכנה כ״כ טוב או שזו הייתה האופוריה של סיום המסלול. טרפנו את הפיצה, הורדנו נעליים וטבלנו את הרגליים באגם - מים קפואים אך הרגשה מעולה אחרי יום כ״כ עצים.

לאחר כ-45 דק׳ של מנוחה וקצת צילומים, עולים חזרה על ציוד, לוקחים את הרכבל ל-Mayrhofen ומשם הולכים כקילומטר למלון שלנו. כשהגענו לשטח המלון, הלכנו לרכב לקחת ממנו את המזוודה וגילינו ששכחנו חלון אחד פתוח לרווחה. קצת לא מאמינים איך זה קרה מאחר ועשינו סיבוב סביב הרכב לפני שהשארנו אותו. לשמחתנו אין סימן שמישהו לקח משהו. עולים עם הציוד לחדר המלון ומרוצים ממה שקיבלנו - חדר מעוצב יפה, מרווח, נקי ועם מרפסת גדולה עם נוף לעיר ולהרים מעליה.

מתחילים סבב מקלחות, שמחים שהפעם אין אסימונים או הקצבה של מים חמים. כל אחד דופק מקלחת ארוכה ומפנקת.

לאחר המקלחות אני ועמית קפצנו לסופר במרכז העיר לקנות קצת פרינגלס ובירות בשביל להתפנן במרפסת עם קצת נשנושים. קנינו 2 קופסאות פרינגלס וכמה בירות, עמית החזיר לדעתי סיים יותר מקופסא שלמה בעצמו - זה עשה לו רע לקראת ארוחת הערב.

אחרי מנוחה קצרה במיטה, לבשנו בגדים (הפעם ללא ציוד!), נעלי ספורט ויצאנו לטייל בעיר. מזג האוויר המושלם המשיך לאורך כל היום, לבסוף הלכנו למסעדה באיזשהו מלון. אבא הזמין מרק ומנת קארי ועמית ואני חלקנו פיצה ופסטה . עמית כמובן חזיר כהרגלו והציע שנזמין 2 מנות לכל אחד, עניתי לו שכדאי קודם לאכול את מה שהזמנו ואם נהיה רעבים אז נזמין עוד. בפועל, הוא לא הצליח לסיים אפילו את מה שהזמנו בגלל הטחינה של הפרינגלס קודם. מהפיצה נשאר משולש אחד, ביקשנו מהמלצרית שתארוז אותו כ-Take Away ועמית תהה למה צריך לקחת את זה ושזה יזרק.

חזרנו למלון והלכנו לישון.

מסכמים יום מאתגר במיוחד: 17 ק״מ הליכה, 986 מטר טיפוס, 1,183 מטר ירידה ב-7:47 שעות (למקטע של 10 שעות)

יום 9: טיול ב-Innsbruck וחזרה לארץ

קמים ב-6:30 בבוקר, עמית מתעורר, פותח עיניים, לוקח את המשולש פיצה מאתמול ובולע אותו בביס תו״כ הצהרות כמה הוא רעב. מתארגנים והולכים לאכול ארוחת בוקר מצוינת ומגוונת במלון. עושים check out, מעמיסים את הציוד לאוטו ונוסעים כשעה לעיר Innsbruck אשר ישנו בה שנה קודם כאשר עשינו את Stubai. התלבטנו רבות האם לנסוע למינכן או לזלצבורג אך אם היינו בוחרים באופציות אלו, היינו עלולים להיות לחוצים מבחינת זמנים. מזג האוויר היה מעולה והיו לנו כמה שעות לטייל בעיר. כמובן שדאגנו שם למתנות לליה ועומר שדרשו ממני בובות של אלזה, קניתי קצת גבינות לבית ולאחר מכן פשוט נהנהנו מהעיר. עצרנו בבית קפה לשתות קפה נורמלי (סופסוף) ועוגה טובה.

טיילנו כשעה נוספת בעיר ועצרנו לצהריים במסעדה תאילנדית מצויינת שאכלנו בה גם שנה קודם. אומנם המתנו מלא זמן לאוכל אך בהתאם לציפיות, המנות שהגיעו היו מצוינות. אכלנו טוב ומשם חזרנו לרכב ונסענו כמה שעות עד שהגענו לשדה התעופה וההמשך, כמו שאתם מנחשים - חזרנו בטיסה ארצה.

סיכום

אומנם היו לנו בלתמי״ם ומזג האוויר לא תמיד היה מושלם אך הטראק היה נהדר, עשינו את המסלול לפי הספר, הנופים היו לא פחות מדהימים, היה מאתגר בהחלט וצברנו מלא חוויות וזכרונות מתוקים. מלבד ההצלחה הגדולה של הטיול, הרגשנו שנעשה גם סוג של ״תיקון״ על הסיום המבאס שחווינו ב-Stubai. מסכמים עוד חוויה מדהימה שניקח איתנו לכל חיינו וכמובן שכבר חושבים על המסלול הבא.

אלבום התמונות המלא

לינק לאלבום